ארבע מידות בדעות

בבואה לדון במידת הכעס, משתמשת המשנה בביטוי תמוה: "ארבע מידות – בדעות". הרי מידות ודעות הן, לכאורה, שני מושגים נפרדים? "מידות" הן מהדברים הנוגעים ללב – לתחום הרגש, ואילו "דעות" הן עניין שכלי – מחשבות שמקורן במח האדם. אם כן, מדוע כורך התנא מושגים אלה ביחד? יתרה מזאת, אין לך שעה, שבה האדם "מאבד את שכלו" יותר משעת כעס. אם כן, כיצד ניתן לקרוא למידת הכעס – "דעה"?!

התנא בא ללמדנו דבר גדול: הכעס תלוי בדעתו של אדם. הבחירה לכעוס או לא לכעוס – באה בהוראה מגבוה – מהמוח. התוצאה המתבקשת מלימוד זה – הכעס הוא בר שליטה! נטייתו של האדם לכעוס או להתגבר על כעסו, תלויה בחינוך שרכש, באופי שעיצב לעצמו, במשמעת ובריסון העצמיים שסיגל לעצמו.

באה המשנה ואומרת לנו שכעס הוא "מידות בדעות" – הוא תלוי בדעת. אדם יכול לגמור בדעתו שהוא לא יכעס. כך אומר גם החכם מכל אדם (קהלת ז', ט'): "אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח". כרמת תבונתו של האדם – כך דרגת סבלנותו ואיפוקו בעת כעסו.

התנא בחר ללמדנו זאת דווקא במידת הכעס הנראית כתופעה בלתי נשלטת. אולם כלל זה נכון גם לגבי כל יתר ההרגשות והיצרים המקננים בנו. אנו יכולים לגמור בדעתנו להיות שליטים על כל כוחות הרגש החבויים בתוכנו.

גם המשך המשנה מוכיח שמידות האדם תלויות בשכלו. הכעסן הקיצוני נקרא "רשע" והממעט לכעוס נקרא "חסיד". אם הכעס היה מידה שנולדים איתה – טבע שאי אפשר להשתחרר ממנו – לא היה מגיע לכועס תואר "רשע", כמו שלא היה מגיע לנמנע מלכעוס התואר "חסיד". על כורחנו, שהכעס הוא אופי נרכש, ובעבודה עצמית קשה לעתים ניתן לשנות אותו. ה"חפץ חיים" כותב נחרצות: "מי שיש לו מוח בקדקודו, צריך לברוח ממידת הכעס כבורח מן האש". הבריחה מתחילה במח – ברגע אחד מפוכח של החלטה.

נוח לכעוס ונוח לרצות

הראשון מבין הארבעה הוא ה"נוח לכעוס, ונוח לרצות" – אדם שמתרגז בקלות, כל דבר "מקפיץ" אותו. אדם כזה יכול לכעוס פעמים רבות ביום, ולכן קשה לחיות במחיצתו. אי אפשר לצפות על מה ולמה יתרגז בפעם הבאה. מצד שני, הוא גם מתרצה מהר, מבקש סליחה, נרגע בקלות.

רבנו יוסף בן שושן מכנה מידה זו: "מידת שוטה וקטן". אדם שלא שולט בכעסו, וממהר להגיב על כל גירוי – נוהג כילד חסר אופי, שאינו מתגבר על רגשותיו. לעתים קרובות נראה הכעסן כשוטה גם בעיני כל רואיו: קולו עולה, תנועותיו משונות, וכל חכמתו מתבלעת. מה גם שבמקרים רבים אין הסובבים מבינים כלל מדוע הוא כה "מתרתח" על דבר כה פעוט. נוסף על כך, כיון שהוא ממהר לרצות, הוא נראה לאחר שוך חמתו כשוטה בעיני עצמו.

יצא שכרו בהפסדו

אמנם, ייאמר לזכותו שהוא ממהר להתרצות, ועל כך מגיע לו שכר, שיודע לשכך את כעסו. אולם הפסדו של הממהר לכעוס גדול מאד, והמשנה אומרת כי הוא רב על שכרו. מהו "הפסדו"?

ראשית, כבר הזכרנו שקשה לחיות עם אדם אימפולסיבי שכזה. אי אפשר לצפות מנין תפתח הסערה בפעם הבאה. שנית, הוא גורם רעה לעצמו, תמיד הוא סובל מעגמת נפש. הממהר לכעוס ימצא תמיד סיבה לרגוז על כל דבר. לעולם אינו רואה את הצד הטוב, היפה ואפילו המבדח שבחיים. כל ימיו כעס ומכאובים.

הפסד נוסף, אולי הגרוע ביותר: אדם זה ממהר להתרצות, יפה מאד! הוא אינו שומר טינה בלב, הוא נרגע ומבקש סליחה. אולם, מה עם הסובבים אותו? מה עם העלבונות וההשפלות שהטיח בזולתו בעת כעסו? האם הוא יכול להיות בטוח, שבקשת הסליחה סיפקה את מושא הכעס? האם לא השאיר צלקת בלבו של הזולת?! פעמים רבות, גורם הכעס נזק בבחינת "מעוות לא יוכל לתקון". כעסים חוזרים ונשנים בין בני זוג, סכסוכים בעבודה וכיוצא באלה, מגביהים קיר בין בני האדם – חומה שקשה להסירה.

מידה זו חמורה בפרט ביחסים בין הורים לילדיהם, ובין מחנכים לתלמידיהם. כל פגיעה של הורה ומחנך, עלולה להחרט עמוק בלב הצעירים, אף מבלי שהפוגע ידע עד היכן. פגיעה פיזית ניתנת לריפוי: פצע אפשר לחבוש, גם נזק חומרי אפשר לשלם. אך כעס עלול להביא לפרץ מילים, שנוקבות את לב השומע. אפילו אם הכועס מתרצה אחר כך, כבר יצא שכרו בהפסדו. ההפסד שבכעס מאפיל על הרווח שבריצוי.

קשה לכעוס וקשה לרצות

השני בין ארבעת סוגי האנשים, הוא "קשה לכעוס וקשה לרצות". זהו אדם בעל אופי חזק – קשה להרגיז אותו. בדרך כלל הוא מתון ורגוע, ואינו נוטה לצאת מגדרו. אולם אופיו החזק עומד לו גם לרועץ – לאחר שהגיע לכלל כעס קשה לרצותו. שלא כמו ה"נוח לכעוס" – ה"קשה לכעוס" אינו מאבד את ערכו בעיני הסובבים אותו, מפני שאינו נראה כועס לעיתים קרובות. גם נח לחיות במחיצתו, יותר מאשר עם הממהר לכעוס, שהרי צריכה להיות עילה חזקה להביאו לידי כעס.

לעומת זאת, אצלו הכעס הוא ארוך טווח. אם הוא כבר כועס – עובר זמן רב עד שהוא מתפייס. זהו אדם עקשן, הנותר אכול בכעסו.

יצא הפסדו בשכרו

אמנם המשנה אומרת, כי הרווח שיש לו בכך שהוא "קשה לכעוס" רב על ההפסד שיש בידו ממה שהוא "קשה לרצות". אולם לאחר שהגיע לכלל כעס הפסדו רב: הוא עובר על לאו של "לא תיטור" – אסור לאדם לנטור איבה בלב, אף כשאינו נוקם בפועל. הוא עלול לעבור גם על "לא תשנא את אחיך בלבבך".

ככלל, המגרעת של "קשה לרצות" היא מגרעת קשה. אדם ששומר טינה בלבו, ואינו מוכן להרגע מזעמו ולסלוח – נגוע במידה מגונה מאד – אין בו ממידת הרחמנות המאפיינת את העם היהודי.

ומי שאינו מוכן למחול ולהעביר על פשע – כיצד יוכל לצפות שמן השמים ימחלו על חטאיו?

לסיכום, כפי שראינו, בכל אחד משני סוגי האנשים שהוזכרו עד כה, יש "שכר" – מעלה ותועלת, ויש "הפסד" – חיסרון. השאלה היא, מה גדול יותר – הרווח או ההפסד? אומרת המשנה: הראשון – ה"נוח לכעוס ונוח לרצות" – "יצא שכרו בהפסדו", ואילו השני – ה"קשה לכעוס וקשה לרצות" – "יצא הפסדו בשכרו".

למדנו, שיש הבחנה ברורה בין השניים. במילים "יצא שכרו בהפסדו" התכוון התנא לומר, שהרווח יצא – נבלע בתוך ההפסד – ולא נודע כי בא אל קרבו. ה"אוברדרפט" כל כך גדול, שהוא בלע את כל המשכורת.

מנגד, "יצא הפסדו בשכרו" – נבלע חסרונו בשכרו, כי השכר רב על ההפסד. אמנם, היה לו "אוברדרפט" גדול, אך יש לו משכורת די גדולה לכסות את החוב, ועוד נשאר לו עודף. כך שעכשיו הוא ביתרת זכות, ולא ביתרת חובה.

חובה להדגיש: אכן, ב"שורה התחתונה" טיפוס ה"מתחמם לאט", עדיף על הרגזן, אך אל לנו לשכוח כי גם ה"קשה לרצות" יש בו פחיתות גדולה, כפי שראינו לעיל.

מדוע למעשה עדיף השני על הראשון?

ניתן להמשיל את הכעס לבור. הכועס מאבד שליטה על עצמו – כאדם הנופל לתוך בור עמוק. הממהר לכעוס הרי הוא כאדם שנופל לבור פעמים רבות, אך גם יודע בקלות להחלץ מן הבור. לעומת ה"קשה לכעוס" הוא אדם שמלכתחילה נזהר לא להיכנס לבור. אם יפול חלילה לתוכו – לא בקלות יצא, ואף על פי כן, טוב מצבו משל הראשון. עדיף להימנע מליפול לבור – מאשר ליפול ולהחבט לעתים תכופות, גם אם ניתן אחר כך לצאת מן הבור בקלות.

קשה לכעוס ונוח לרצות

הדמות החיובית ביותר הוא אותו אדם שכמעט איננו כועס, אינו יוצא מכליו, וגם אם בא לידי כעס – הוא מתפייס מהר, מתרצה וסולח. המשנה קוראת לאדם זה 'חסיד'.

באופן כללי, ניתן התואר "חסיד" לאדם הנוהג לפנים משורת הדין  ונוטה לקיצוניות חיובית במידותיו. אולם במידת הכעס, אומר לנו התנא, אין זו הנהגה ל"חסידים" בלבד, כל אדם ראוי לו לשאוף לדרך זו. כך פוסק גם הרמב"ם: "הכעס מידה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה – עד ה"קצה האחר". בכעס אין דרך אמצעית. הכעס סוחף כל כך, שיש להתרחק ממנו ככל האפשר.

בלשון המשנה לא נאמר שהחסיד הוא מי שאיננו כועס כלל, אלא – ה"קשה לכעוס" – שאינו מרבה לכעוס. מדוע מזכיר התנא כדמות האידיאלית את מי ש"קשה לכעוס", ולא מעלה על נס את מי שאינו כועס כלל?

התשובה לשאלה היא: רק מלאך אינו כועס לעולם. אצל אדם נורמלי לא יתכן מצב, שלעולם לא יבוא לידי כעס. כל אדם יש בו רגש אנושי, מתקומם לעיתים נגד עוולה שנעשתה לו או לאחרים. יתרון החסיד הוא – על מה יוצא כעסו, וכיצד הוא כועס.

על מה מותר ואפילו מצווה לכעוס? על פגיעה בכבוד שמים, על העוברים על דברי תורה. מצוה על האדם לקנא לכבוד השי"ת ולצאת נגד הגורמים חילול ה'.

כאשר הכעס נצרך לשם שמים, אזי אסורה ההבלגה. על האפיקורסים ומחטיאים את הרבים אמר דוד המלך (תהלים קל"ט, כ"א): "הלא משנאיך ה' אשנא, ובתקוממיך אתקוטט". כך אומר דוד המלך, שכל דבריו ומזמוריו מלאים אהבה לכל איש.

כעת נבין כי החסיד איננו מי שכלל אינו כועס. ראשית, משום שאי אפשר לאדם שלא יכעס כלל, יש פעמים שאסור להבליג, וצריך לכעוס ולהעניש את הפוגעים בכבוד שמים. אומנם גם במקום שנצרך כעס מוצדק, החסיד נמצא במעמד של "קשה לכעוס". הכעס לא בא לו בקלות – החמה נוגדת את אופיו.

כמו כן, לאחר שהוא כועס בצדק, הוא מתפייס בקלות. כאשר החוטא חוזר בו מדרכו הרעה, הוא מתרצה וסולח במהרה – וזוהי חסידותו. על כך תפארתו.

נוח לכעוס וקשה לרצות

היפוכו של החסיד הוא אותו אדם שממהר לכעוס, על כל דבר הוא מתרגז. בנוסף לכך, הוא גם "קשה לרצות" – אפילו על ידי אחרים. לא זו בלבד שאינו יכול להרגיע את עצמו, אלא גם אם באים אליו לרצותו – אם מבקשים סליחה, רוצים לשמוע את דעתו, ולהתפשר איתו – הוא קשה לרצות, נשאר ברגזנותו. על כן הוא נקרא רשע ההפך מחסיד שאינו נוקם ונוטר.

סיבה נוספת לתואר "רשע" היא שהכעס מביא לחטאים רבים אחרים. אדם הרגיל לכעוס, מוצא את עצמו שוב ושוב במצבים של חוסר שליטה עצמית. בשעת כעסו אין לו "בלמים". אין כללים, התנהגותו אינה צפויה מראש, אף לא לכעסן עצמו.

עד כדי כך אין לאדם שליטה במעשיו, שבזוהר הקדוש כתוב "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". מדוע? כי בעת הכעס האדם מאבד את כל הבלמים, הוא במצב של אבדן שליטה וחוסר הגיון. במצב כזה, הכועס מסוגל להגיע לעברות החמורות ביותר, ואפילו לעבודה זרה.

הגמרא מביאה ספור נורא: מעשה בשני תנאים שישבו בבית כנסת בטבריה, ולמדו מתוך ספר תורה. באותם הימים לא היו ספרים מודפסים כבימינו.

תוך כדי הלימוד נחלקו ביניהם בענין מסוים "עד שקרעו ספר תורה בחמתן". באותה שעה נכח שם רבי יוסי בן קסמא, אמר: 'תמה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו עבודת כוכבים'. מקום שבו כועסים ברמה כזאת – אין לדעת עד היכן יתדרדר בסופו. "וכן הווה" – כך היה.

לא בכדי כינו חכמינו ז"ל את המרבה לכעוס  וקשה לרצות – רשע.

"כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו" (נדרים כ"ב, ע"ב) – המפלצת הנוראה ששמה "כעס" מחדדת את ניביה ומאיימת לטרוף את מי שנופל קרבן לזרועותיה, לבלוע את כל חכמתו, יחד עם כל זכויותיו. אבל – כבר הודענו ונצהיר שנית: הכעס תלוי בדעתו של האדם, ויש בידו להתגבר עליו ולרסן אותו. החיים מזמנים הזדמנויות רבות להתעצבן, להתרגז ולכעוס, אך החכמה היא להתגבר על הכעס, להאריך אף. לשקול נזק מול תועלת – האם לא יצא שכרו בהפסדו?

ועוד עצה מאירת עיניים משגר לנו הרמב"ן באגרתו: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס". אדם המתרגל לנהוג בנחת, להתנהל בשקט ובשלווה, מתרחק מתכונת הכעס.

עצה נוספת נתן רבי ישראל מסלנט: צריך להתרגל להיטיב עם הזולת, לרצות תמיד בטובתו. כך יצליח להימנע מלכעוס על חברו גם בעת שהלה יפגע בו.

לאט לאט ישכך הסער הפנימי ויכבו הגחלים הלוחשות. במקום כעס יתפשטו בלב רוך וחמלה, קבלה, הכלה ואהבת הבריות. "שֶכֶל אדם האריך אפו, ותפארתו עבור על פשע" (משלי י"ט, י"א).