במשנה מוזכרים ארבעה סוגי תלמידים המסווגים לפי רמת כשרונותיהם, לפי כושר ההבנה ויכולת הזיכרון שניחונו בהם.

משנה זו שונה מקודמותיה, בכך שאינה עוסקת במידות מוסריות, אלא בדרגות בכישורי למידה. החכמה היא מתנת שמים, ולכן במשנה זו אין "חסיד" מול "רשע", אלא יש חלק טוב שזכו בו, ויש חלק רע. בגרסאות אחרות למשנה נוקטים "מהר לשמוע וקשה לאבד – זה חלק טוב", ולא "חכם". הכישרונות השונים אינם שייכים לבחירה החופשית של האדם, אלא הם נתונים טבעיים. אין חסר הכישרונות נקרא רשע, כשם שאי אפשר לכנות את ברוך הכישרונות – צדיק. צדקתו של האדם (או להפך רשעתו) נבחנות רק באותם הדברים שבהם ניתנה לו הבחירה החופשית – יראת שמים ומידות.

מאליה מתעוררת השאלה: אם כן, כיצד שייכת משנה זו למסכת אבות, מסכת העוסקת במידות טובות ודרך ארץ?

התשובה היא כי גם אחרי שקבלת את מכסת הכישרונות שהקציבו לך, אין זה עדין "סוף פסוק". יש לך עדין כר נרחב לעבודה. בידך הדבר כיצד להשתמש בהם וכיצד לנצל אותם. האם יגרמו לך הכישרונות  "העודפים" או "החסרים" לרפיון? לחלופין - ליאוש? או לדרבון ולהמרצה?

במשנתנו יש הדרכה לתלמידים ולמחנכים כיצד להתאים את דרכי הלמידה האינוודואליים לפי "חלקו" של כל אחד. ותן "חלקנו" בתורתך.

מהר לשמוע מהר לאבד

הוא התלמיד הראשון מבין הארבעה. זהו תלמיד בעל קליטה מהירה, תופס מהר את העניין. אולם במידה שהוא ממהר לקלוט, כך הוא ממהר לשכוח. על תלמיד כזה אומרת המשנה: "יצא שכרו בהפסדו". הרווח שבתפיסה המהירה נעלם כליל בהפסד הגדול של השכחה. אחרי הכל, מה נשאר לו מהבנתו החדה? לא כלום. הוא נותר ריק כפי שהיה בטרם החל ללמוד.

יתר על כן, לעתים מצבו של תלמיד כזה גרוע משהיה תחילה משום שכעת נותרו בידו רסיסי מידע, שביבי זכרון, אשר עלולים להכשילו בעתיד. ניתן להמשילו לילד קטן, אשר קולט מהר שפות, אך אם לא משוחחים איתו בהן, הוא איננו משתמש בשפות שקלט. במשך הזמן הוא שוכח את השפה, ונותר עם לעגי שפות. לא רק שההפסד בלע את השכר, אלא הנזק גדול מן התועלת.

קשה לשמוע וקשה לאבד

התלמיד השני – תלמיד שהקליטה שלו כבדה ואיטית. אורך זמן רב עד שהוא מבין את הענין וקולט כי את המדובר, אולם לאחר שהלימוד נקלט, הוא מכה שורשים עמוקים בראשו. הקליטה שלו גרועה, אך הזיכרון מבורך. בסיכומו של דבר הוא נשאר עם מה שלמד, ולכן "יצא הפסדו בשכרו". ההפסד של הזמן שארך לו עד שקלט וההשקעה המרובה מתבררים ככדאיים. אין ערך להפסד ביחס לשכר הגדול – שהוא קשה לאבד. שני התלמידים הנוספים נוטים לקיצוניות בכישרונותיהם, האחד – לטובה, והאחד – לרעה.

מהר לשמוע וקשה לאבד

התלמיד שלישי – זהו תלמיד שזכה לשתי מתנות שמים: גם קליטה מהירה, וגם זיכרון מופלג. זו ה"חכם" שקיבל "חלק טוב" משמים.

קשה לשמוע ומהר לאבד

זהו תלמיד, שהבנתו קשה וזכרונו חלש. גם כאשר סוף סוף הוא הבין את הנלמד, הוא שוכח מהר את הדברים. "זהו חלק רע", אך כבר הזכרנו כי אין האדם נבחן בכישוריו, אלא במידותיו. עוד נראה בהמשך, כי גם לתלמיד זה יש חלק בתורה, ואין הוא פטור מלימודה בטענה שאין הוא מוכשר לכך.

ה"בן איש חי", רבי יוסף חיים מבגדאד, מדמה את ארבעת התלמידים לארבעה סוגי בגדים. הבגד הוא דרך הביטוי של האדם כלפי חוץ. דרך הלבוש ניתן להבחין מיהו האדם הניצב לפנינו, אולם יש לזכור כי הבגד הוא ביטוי חיצוני בלבד: הוא מעיד על מעמדו בעיני הבריות, הוא מלמד על מקצועו, אך אין הוא מוכיח דבר על פנימיותו של הלובש אותו. כך הכישרון והזיכרון הם "בגדיו" של האדם, הם הקובעים את יחס הבריות אליו, אך אינם מעידים מאומה על ערכו האמיתי. מכל מקום, כך אומר ה"בן איש חי":

הבגד הראשון – מרשים מאד בצורתו ובצבעו. הוא נאה ומבריק, אך האריג עצמו זול, מן הסוג שנשחק מהר ונקרע בנקל. הבגד הזה טוב לארוע חד פעמי, ניתן ללובשו תקופה קצרה, אך לאחר מכן אינו ראוי עוד לשימוש. כך הוא גורלו של התלמיד המהיר לשמוע, אך גם מהיר לשכוח. הרווח שלו הוא לזמן קצר – הוא יכול להשתבח בשמיעתו המהירה זמן מה, ולאחר מכן חולף הרווח ואיננו.

הבגד השני – אינו מרשים בחיצוניותו. הוא איננו מעוצב יפה, וצבעיו אינם נעימים לעין. מנגד, הוא עשוי מאריג עמיד, ותפריו מחזיקים לזמן רב. הוא אינו מתפורר במהרה, ואינו נפרם על נקלה. זהו המשל לאותו תלמיד שמתקשה בקליטה. הוא איננו "מבריק", הסובבים אותו אינם מתפעלים מכשרונותיו, אך לטווח הרחוק מתגלה יעילותו, שכן כל לימודו נותר "תפור" חזק במוחו.

הבגד השלישי – הוא בגד כליל המעלות. יש לו חיצוניות נאה, והוא מעוצב היטב. הוא גם עמיד מול פגעי הזמן, ומחזיק מעמד בכל שימוש – חוטיו עבים ותפירותיו חזקות. כך הוא התלמיד המהיר לשמוע וקשה לאבד, הוא התברך בשתי המעלות: כולם מתפעמים משכלו המבריק ונעזרים בזיכרונו המשובח.

הבגד האחרון – אינו יפה כלפי חוץ, וגם האריג אינו מחזיק מעמד זמן רב. זהו התלמיד שתפיסתו קשה וזכרונו חלש. הוא מתקשה להבין, וגם כאשר קלט דבר מה הוא נוטה להתפוגג מהר. אלו הן ארבע מידות בתלמידים.

לאחר שביארנו את הסיווג בכללותו, מבקשים אנו לגעת בלוז של המשנה, בכוונה המרכזית שלה. מהי התועלת בתיוג של התלמידים בתכונות מולדות שאינן בשליטתן? מהו המסר החינוכי שעולה מכל זאת? ראשית, נסתייג ונאמר מפורשות: אכן, זיכרון חלש הוא תכונה טבעית שהאדם נולד איתה, אולם יש עצה למי שחפץ שבכל זאת יתקיים תלמודו בידו.

מהי העצה? כתוב במסכת אבות: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת". היינו, הרוכש יראת שמים, קונה לעצמו כלי עזר לשמירת חכמתו. כמו כן, יתכן שהגורם לשכחה אינו הזיכרון החלש המולד, אלא חוסר יראת שמים של התלמיד. שכן "כל מי שחכמתו קודמת ליראת חטאו – אין חכמתו מתקיימת".

וכעת – אל המסר הממוקד, אחד לאחד: "מהיר לשמוע ומהיר לאבד" – דע לך, אמנם זיכרונך חלש, אך ייתכן שהקולר תלוי בצווארך. אולי אתה אשם בכך שלא הקדמת יראת חטא לחכמה. אם כן, בידך לשנות את מצבך, עליך לעבוד על מידותיך.

קשה לשמוע וקשה לאבד

כאשר תלמיד כזה יושב בשיעור ולידו נמצא ה"מהיר לשמוע", הוא עלול ליפול בזרועות היאוש. הוא חושב לעצמו: "אני עוד לא קלטתי מה הרב אומר, והנה זה כבר שואל ומתרץ. רֵעַי נהנים ממה שהם שומעים ומשמיעים, ואילו אני נאבק כל העת, כל דבר עולה לי ביזע ובמאמצים. אין לי שום הנאה בלימוד". לתלמיד זה אומרת המשנה: אל יאוש! לא ההברקה הרגעית היא העיקר, אלא מה שנשאר לאורך זמן. אמנם, כרגע הם יוצאים נשכרים, ואילו אתה נראה המפסיד. אך לאורך זמן יתברר כי דווקא אתה הוא המרוויח העיקרי.

מהיר לשמוע וקשה לאבד

אומרת לו המשנה: אל תתגאה בחכמתך! אין שום סיבה להתפאר בכישרונותיך, משום שהם אינם פרי עבודתך, אלא מתנת שמים. כאמור, לפי גרסה אחת נוקטת המשנה על תלמיד כזה – "חלק טוב" (ולא "חכם") – דהיינו, מתנת שמים ביד נדיבה, ולא עוד. הוא לא זוכה בשום תואר לוואי נוסף המייחד אותו משאר התלמידים.

קשה לשמוע ומהר לאבד

אף לתלמיד החלש יש מסר בלשון המשנה, זהו מסר דומה לנאמר לחכם: אין כישרונותיך החלשים מאפילים על אישיותך! בלשון הרמב"ם: "הסתכל (לא מובן!)איך לא קרא... הקשה להבין העניינים ורב השכחה – רשע, מפני שאינו בידו, ואינם מן המעלות אשר אפשר לקנותם". אין האדם נמדד, אלא במה שבידו לקנות או לאבד.

כלל נקוט בידינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים".

חנוך לנער על פי דרכו

נבקש להאיר את המשנה מזוית אחרת. המשנה פונה גם אל המורים והמחנכים. המחנך צריך להכיר בכך שלא כל התלמידים שווים בכישרונותיהם, ואל לו להתעלם מהצרכים המיוחדים של כל תלמיד. אי אפשר להתעלם מן הפערים הקיימים בין התלמידים. בתוך הקבוצה ההטרוגנית נחוצה גישה אינוודואלית המבינה לנפש התלמיד – ליכולותיו ולמגבלותיו, כדי לקדם כל תלמיד בדרכו שלו. "חנוך לנער על פי דרכו".

אם הרב רואה שתלמידו "מהיר לשמוע" – קולט מיד, אל יחשוב שכבר גמר את מלאכתו. עליו לעקוב אחר ההתפתחות, האם התלמיד זוכר את תלמודו, או שמא הוא "מהיר לאבד"? אם התלמיד "מהיר לאבד", מחובתו של הרב לחזור שוב ושוב, עד להפנמה מלאה.

אם מזהה הרב שתלמידו הוא מהזן השני – הוא "קשה לשמוע", עליו לחזור ולבאר לו שוב ושוב, לעודד אותו, ולא להתייאש ולהרפות את ידיו. פעמים רבות הוא יכיר בעתיד שההשקעה היתה כדאית ומשתלמת, כי אותו התלמיד יתגלה כ"קשה לאבד", ואחר שהוא קולט – שוב אינו פולט.

כסמל וכמופת להתנהגות מעין זו, יש לציין את רב פרידא. לרב פרידא היה תלמיד קשה הבנה עד כדי כך, שהיה צורך לחזור לפניו על כל דבר ארבע מאות פעם עד שהבין! אולם רב פרידא לא התייאש ולא הרים ידיים, אלא חזר ושינן לתלמיד ארבע מאות פעם.

באחד הימים ישב רב פרידא, ולימד כדרכו פעם אחר פעם. באמצע הלימוד באו לקרוא לו, שיצא לדבר מצווה. רב פרידא שמע את הבקשה, אולם המשיך בשלו – הוא שינן באזני התלמיד פעם ועוד פעם, עד החזרה הארבע מאות, כהרגלו. להוותו התברר, כי גם לאחר מניין החזרות הקבוע, עדיין לא הבין התלמיד את הנאמר. התברר כי מפאת ההפרעה באמצע השיעור לא היה התלמיד מרוכז, וכל ההשקעה ירדה לטמיון. אולם רב פרידא לא כעס ולא התייאש, אלא חזר על דבריו עוד ארבע מאות פעם! בגמרא מסופר כי בשכר זאת זכה רב פרידא לחיות ארבע מאות שנה, ובזכות סבלנותו הנפלאה זכו הוא וכל דורו לחיי העולם הבא.

מאידך גיסא, גם כאשר מדובר בתלמיד מוצלח וחכם "מהיר לשמוע וקשה לאבד" – אסור לרב להתגאות ולהשתבח בתוצאות הלימוד, שכן כישרונותיו של התלמיד הן מתנות שמים. בדרך זו עליו גם לחנך את התלמיד הכשרוני שלא יתגאה בהצלחתו.

לגבי התלמיד האחרון המתקשה בקליטה ומתקשה לזכור את הדברים, צריך לשים לב לא לביישו לפני תלמידים אחרים ולא להביאו לידי יאוש. יש להעריך את עמלו ואת יגיעתו, וללמדו ש"לא המדרש עיקר, אלא המעשה" – עבודת המידות.

הגמרא מעניקה הדרכה לכל לומד באשר הוא: "לעולם ליגריס איניש, ואף על גב דמשכח" – לעולם ילמד הרבה, ידחס לעצמו הרבה ידיעות, אף ששוכח. בשם ה"חפץ חיים" מקובל, כי גם את דברי התורה שהאדם למד ושכח, מזכירים לו לאחר פטירתו.

הלומד ושוכח – למה הוא דומה? לכלי מלא בושם. גם לאחר שיוצקים את הבושם שבו לכלי אחר, והוא נותר מרוקן מן הבושם, בכל זאת נותר הריח הטוב שדבק בדפנותיו. הריח לא סר ממנו, והוא מפיץ ניחוח נעים על סביבותיו – "ריח התורה" דבק בלומד לעולמים.