משנה זו היא האחרונה משש המשניות אשר כותרתן היא "ארבע מדות". הנושא המרכזי שלה - סוגי אופי שונים של לומדי תורה.

במשניות הקודמות התוודענו ל"ארבע מדות בתלמידים" ו"ארבע מדות בהולכים לבית המדרש", בשונה מאלו, אין מדובר הפעם בצעירים בתחילת דרכם, או בקובעי עתים. משנתנו מסווגת את אלה היושבים לפני החכמים בקביעות ובתמידות, במצב של "שבתי בבית ה'".

לא בכדי נקרא המקום שבו לומדים תורה בשם "ישיבה", להדגיש לנו, כי אין תורה נקנית, אלא בלימוד תמידי ורצוף.

משל למה הדבר דומה?

ארבעת סוגי התלמידים נמשלים לארבעה כלים המשמשים לקליטה ולפליטה : ספוג, משפך, משמרת ונפה. הכלים מבטאים את איכות הקליטה ואת אופי הזכרון: מהם הדברים שהתלמיד קולט ומה הוא זוכר מתוך מה ששמע. הזיכרון גם הוא סוג כשרון התלוי באיכות ההבנה של התלמיד.

ספוג, שהוא סופג את הכל

תלמיד היושב דרך קבע אצל החכמים נמשל לספוג. בתוך כך הוא שמע במשך השנים הרבה מאד תורה – וספג הכל לתוכו. בגלל הידע הרב שרכש יתכן שהוא אף זכאי לתואר "תלמיד חכם".

אולם תכונתו זו – לספוג הכל, אליה וקוץ בה: כאשר הספוג סופג לתוכו, הוא אינו מבחין בין מים צלולים למים עכורים, בין משקה מתוק לבין מר. כך אותו תלמיד – כושר הספיגה שלו מעולה, אך דא עקא, שאין בו  כושר ההבחנה לספוג דווקא את הרצוי.

ה"ספוג" שבין התלמידים אינו מבחין בין אמת לבין שקר, בין סברה נכונה וישרה לבין סברה מוטעית. הוא גם לא מבדיל בין עיקר לטפל – לגביו, משל שבא להטעים, או דוגמה קטנה שהוזכרה בשיעור כ"מילתא דבדיחותא", הם היינו הך.

אם כן, מדובר כאן באדם החסר את חוש ההבחנה בין הדברים – חסר פקחות בסיסית. לכאורה מדובר בחסך טבעי אשר לא ניתן לשינוי, אולם יש כאן לימוד גדול גם למקומות אחרים שבהם ניתו לשנות: מוכרים לנו אנשים שיש להם תפיסה מהירה וזיכרון טוב, אך באותה המידה שהם זוכרים את כל דפי הגמרא שלמדו, הם סופגים גם הבלים רבים.

תלמיד כזה, שיש לו כושר קליטה משובח, צריך לנצל את יכולתו כדי לרכוש עוד ועוד ידיעות אמת. באותו הזמן שהוא קולט את כל "הרכילויות הפיקנטיות" בעיתון, הוא היה יכול ללמוד, להחכים ולהשכיל. חבל על זמנו המתבזבז, ועל כושר הקליטה שלו המופנה לדברים חסרי ערך.

העצה לאדם כזה שישב לפני חכמים, אנשים העוסקים בתורת אמת, והם עצמם דוגמה אישית של נאה דורש ונאה מקיים. בדרך זו יקלוט רק את הסולת ויספוג לתוכו יותר תורה, יותר חכמה ויותר אמת.

משפך – שמכניס בזו ומוציא בזו

המשפך – אותו כלי, שפיו רחב מלמעלה וצר מלמטה, ודרכו מעבירים נוזל מכלי אחד למשנהו. הפיה שלו רחבה, והוא קולט הכל, אך לא נשאר בו דבר – הכל נשפך מצידו התחתון.

התלמיד הדומה למשפך קולט הכל, אך גם מאבד הכל, כמו הביטוי השגור: "נכנס באוזן אחת ויצא באוזן השניה". לא נשאר בו דבר ממה שלמד.

גם הוא יושב לפני חכמים, שומע, מתעניין ואפילו מבין וקולט את הכל, את העיקר וגם את הטפל, אולם הוא לא מעבד את הדברים, אלא הכל הולך לאיבוד.

זהו תלמיד שלא ניחן בזיכרון. ראשו הוא כמו משפך – "ראשון ראשון נשמט והולך לו" – כל לימוד חדש משכיח ממנו את הקודם לו – "וישן מפני חדש תוציאו".

נחמה אחת יש לו – אין אצלו לפחות סכנה של קליטת דברים גרועים. הוא אינו "בולע" דבר, לא את הסברה הנכונה, ולא את זו שאינה נכונה.

מהי התקנה לתלמיד כזה? אחרי כל החזרות והשינונים, אין עצה מושלמת, אלא הוא זקוק – כמו כל חבריו – לעזרה משמים. ללא סיעתא דשמיא אין אדם  יכול לזכור כיאות את תלמודו.

"מה יעשה אדם ויחכים? ... יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו".

משמרת – שמוציאה את היין וקולטת את השמרים

היין מכיל שמרים טבעיים המצויים בקליפות הענבים. השמרים הם שנותנים ליין את הארומה שלו ומשביחים את איכותו, אך אינם ראויים בעצמם למאכל או למשקה. כדי לקבל יין צלול, מעבירים את היין שבחבית דרך משמרת, המסננת את היין, ומנקה אותו מן הפסול. משמרת היא מטלית עשויה בד, שדרך נקביה עובר היין העכור, ויוצא לכלי אחר זך וצלול. בבד הזה נאגרים כל השמרים שהיו מעורבים ביין – ומכאן שמו "משמרת".

אבוי לו לאדם שמוחו עשוי כמשמרת: הוא שומע הרצאה מאלפת, אבל הוא יזכור רק את הדוגמה הפיקנטית שהובאה לתיבול, הוא הקשיב לשיעור אבל שלה מתוכו רק את הטפל: את המשל שבפתחה, את המעשיה הנחמדה שסופרה כדוגמה...

כל מורה משתמש לפעמים בסיפורים קטנים כדי לסבר את האוזן, או לעורר את הריכוז, אך מובן שהם אינם העיקר, אולם אצל המשמרת כל התוכן – עיקרי הדברים, מוסר ההשכל, ההוכחות והמסקנות – כל אלו הולכים לאיבוד. המח שלו אוגר רק את הטפל, את הפסולת, ו"שולח החוצה" את העיקר.

מה מקור הבעיה שלו? בפשטות, יש כאן ליקוי של חוסר כשרון, התלמיד אינו יודע להבדיל בין אור לחושך.

התלמיד שנמשל למשמרת, יש לו כישרון לזכור – והראיה, שאת ה"שמרים" הוא קולט וזוכר. יתרה מזאת, נראה שהוא יודע אף להבדיל בין טוב לרע – והראיה כי הוא זוכר דווקא את הטפל. אם כן, מעשיו הם שגרמו לו לזכור רק את הטפל. יתכן שהלימוד לא מעניין אתו, לכן הוא זוכר רק את אמרות הכנף, את המעשיות, ושאר הדברים הטפלים. גרוע מכך, אדם כזה, שיושב לפני חכמים, שומע דברי תורה ו"מקיאם" – רשע גמור הוא.

נפה – שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת

אחרי תהליך הזרייה, ההרקדה והפרדת המוץ מגרעיני החיטה, מגיע תהליך הטחינה. בשלב זה הקמח הוא קמח נקי, ללא מורסן וללא סובין, ואז בא שלב הניפוי. בבית המקדש השתמשו בסולת למנחות, מפני שהסולת היא החלק המשובח ביותר בקמח.

כיצד קיבלו את הסולת? היו לוקחים נפה, כברה, שופכים לתוכה את הקמח ומנענעים. הקמח הדק – אבק הקמח, עבר דרך נקבי הנפה, והיה נקרא "אבק המנחות". הקמח המשובח – הסמיך, היה נשאר בנפה. זוהי הסולת אשר זכתה לעלות על המזבח.   הנפה מסמלת את התלמיד הבורר לעצמו את הטוב, קולט את העיקר ופולט את הטפל. הוא שומע מספר סברות,  ומתוכן הוא מפנים את הישרות ומשליך את העקומות. הוא שומע משל וקולט את הנמשל – מוציא מכל דבר את ההלכה למעשה, מסיק את המסקנה הנכונה. הוא המעולה מכל התלמידים שנמנו במשנה.

נכון, גם ה"ספוג" שקולט את הכל יכול להיות אולי תלמיד חכם, אולם מי שמצליח במיומנות לברור את האוכל מתוך הפסולת, זוכה לתואר נעלה מזה – תלמיד חכם ופיקח.

כשרצו חז"ל להגדיר תנא מסויים, שכל דבר שאמר – נקבעה הלכה כמותו השתמשו בדימוי קרוב מאד לרעיון הנפה: אמרו עליו, על רבי אליעזר בן יעקב, "משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי".

קב – זו מידת נפה קטנה. רבי אליעזר בן יעקב לא פסק הלכות רבות, הוא אינו מוזכר במשנה בתכיפות, אך בכל מקום שמוזכר, נפסקה ההלכה כמותו. "קב" – מעט, אך "נקי" – מנופה וברור.