המשנה שלפנינו עוסקת ברגש ה"אהבה" ומעבירה אותו בכור המבחן. מהי ואיזוהי אהבת אמת?

בחיי היום יום אנו משתמשים פעמים רבות במילה "אהבה". אנו 'אוהבים' אנשים מסויימים, אורח חיים כזה או אחר, עבודה כזו וכזו... גם בבואנו לתאר את הרגשתנו בפעולות שונות, אנו מתייחסים אליהם ביחסי אהבה – שנאה: פלוני 'אוהב לאכול', רעהו 'אוהב לישון'.

השימוש הנרחב מדי במילה זו, מטשטש את המושג "אהבה" – מה זאת אהבה? בלשון הקודש "אהבה" פירושה – חיבור. אדם, המרגיש קשר נפשי לזולתו, ליחיד או לציבור, לרעיון מסוים – הוא אוהב אותו. כלומר, האהבה מבטאת תחושה של חיבור – הדבר האהוב הוא חלק מהאוהב.

לא בכדי הגימטריה של המילה "אהבה" היא שלוש עשרה – כגימטריה של המילה "אחד". האוהב והאהוב – אחד הם – משלימים זה את זה.

האם כל התבטאות 'אני אוהב את...' – עומדת מאחוריה אמת? מן המשנה נלמד, כי במקרים רבים, אדם אומר או חושב שהוא אוהב דבר מסוים , ולמעשה אין הוא אוהב אלא את עצמו.

כל אהבה שהיא תלויה בדבר

המשנה מחלקת בין אהבה נצחית לבין אהבה חולפת. מהי אהבה חולפת? "כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר, בטלה האהבה".

דהיינו, אהבה שתלויה בדבר בטל, בדבר רגעי, חולף – אהבה כזו לבסוף מתבטלת ואינה קיימת עוד. כל אהבה, שהיא תלויה בדברים גשמיים, כיופי חיצוני, כח, עושר או בשאר דברים בני חלוף כשררה, כבוד וכדומה – כשבטל דבר, מתבטלת האהבה.

לעומת זאת, יש אהבה נצחית, והגדרתה: "אהבה שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם".

כאשר האהבה מקושרת לדבר נצחי שאינו בר חלוף, היא נחשבת לאהבה שאינה תלויה בדבר. וממילא גם היא נצחית ואינה מתבטלת.

אחד המפרשים נתן לאהבות אלו שמות מוגדרים: יש אהבה גופנית, ולעומתה אהבה שכלית. האהבה הגופנית היא: אהבת העשירים לממונם, הגיבורים – לכוחם, וכיוצ"ב. זוהי אהבה התלויה בגוף – אהבת הגוף לגוף. אהבה כזו תהיה קיימת כל זמן שהדבר האהוב יהיה קיים. כל עוד נותרים היופי, העושר או הגבורה – קיימת האהבה. כשיסתלק ויתנדף, תסתלק עמו האהבה. כשם שלגוף אין קיום נצחי – כך האהבה התלויה בו, אינה עומדת לעד.

מנגד ניצבת האהבה השכלית. אהבת דעתם של החכמים, אהבת המעשים הטובים – אלו דברים התלויים בדעת, ולא בגופים גשמיים. השכל והדעת קיימים לעולם – נצחיים המה, וכך גם אהבת השכל והדעת עומדת לעולם. לא "עיפות החומר" ולא פגעי הזמן ומקריו יכולים לה. גם המוות אינו מכרית אותה. אהבת אמת קיימת לעד.

איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר

מעשה אמנון ותמר מובא בספר שמואל ב' פרק י"ג. אמנון היה בנו של דוד המלך. וגם תמר היתה בתו של דוד, אבל מבחינה הלכתית לא נחשבו אמנון ותמר לאחים. לא מאם, ואף לא מאב. אילו היו רוצים אמנון ותמר להתחתן, יכלו לעשות זאת, שהרי לפי ההלכה הם אינם נחשבים כלל אח ואחות – אף לא מאב.

תחילת המעשה כביכול ב"אהבה" (שמואל ב', י"ג, א'): "ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר, ויאהבה אמנון... ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר" – אהבתו היתה עזה כל כך עד שחלה, הוא עשה עצמו כחולה כדי שהמלך ירשה לו לקרוא לתמר שתבוא לסעוד אותו. אמנון לא התגבר על יצרו ולקח לעצמו באיסור מה שיכול היה לעשות בהתר.

וסוף המעשה (שם ט"ו): "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד, כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה", והוא מסלקה מביתו. לאחר שנתיים, כאשר קם אבשלום לנקום את כבוד אחותו, והרג את אמנון.

כיצד יתכן שאהבתו העזה של אמנון הפכה באחת לשנאה חזקה עוד יותר? אומרת המשנה: "אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה". אהבה התלויה בסיבה חיצונית, אינה אהבה אמיתית – והראיה: "בטל דבר" – כשבטלה הסיבה – "בטלה אהבה".

המשנה מביאה את המעשה של אמנון ותמר כדוגמה מייצגת לאהבה מזויפת. סוף המעשה העיד שלא היתה כאן, מעיקרה, כל אהבה.

אמנון סבר כי הוא אוהב את תמר. ההיתה זו אהבת אמנון לתמר?! הרי זו אהבת אמנון לאמנון! אהבת עצמו גרידא. אילו היה באמת אוהב את תמר, הרי היה מכבד אותה, מבין אותה, מתחשב ברצונותיה. אולם הוא עינה אותה, בייש אותה, ולא התחשב בה.

באו החכמים ולימדונו – "בטל דבר בטלה אהבה" – האהבה היתה תלויה כאן בגורם חיצוני – ביופיה של תמר, ואמנון, שבעצם אהב את עצמו – חשק רק ביופי. לכן מיד כשקיבל את שלו, איבד את כל רגש האהבה אליה – "וישנאה שנאה גדולה מאד". השנאה היתה חזקה יותר מאשר האהבה שהיתה קודם – בטלה האהבה, באה שנאה.

שאל חכם פלוני לחברו: "רואה אני שאתה מרבה לאכול דגים. האם אתה אוהב דגים?" השיב לו הנשאל "מאד מאד". העיר לו החכם בתבונה: "לא נכון הדבר אשר ענית לי. אתה אוהב את עצמך, לא את הדגים. אם היית אוהב אותם, לא היית אוכל אותם"...

מכאן כלל נכון לאבחנה כנה ונוקבת: את מי באמת אני 'אוהב'?!

איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן

אם נתבונן באהבה נדירה זו, נבחן שהתרחש כאן דבר שהוא הפך ההיגיון הישר:

אהבה מופלאה זו החלה לנבוט עוד בימים ששאול מלך על ישראל. באופן טבעי, יהונתן, בנו בכורו של שאול, היה צריך להיות יורש העצר אחריו. באותם הימים צצה פתאום דמות חדשה, רועה צאן בלתי מוכר, הנער דוד. נצחונו במאבק עם גלית, הביא אותו לבית שאול המלך. שם הוא נשאל על ידי שאול (שמואל א', י"ז, נ"ח): "בן מי אתה הנער?" והוא עונה: "דוד בן עבדך ישי בית הלחמי" – מבית לחם. זה הכל. יותר לא הוסיף לומר דבר.

במעמד זה פוגש אותו יהונתן לראשונה ומיד אוהב אותו אהבת נפש (שמואל א', י"ח, א'): "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, ויאהבהו יהונתן כנפשו" – אהבת נפש. הוא לא שואל את עצמו אם כדאי לו לאהוב את דוד, ואיזו תועלת תצמח לו מכך. "אהבת נפש" היא אהבה אמיתית ללא תנאים. זוהי אהבת המהות – האדם כמות שהוא – ללא סיבה חיצונית.

בין דוד ליהונתן לא היה קשר משפחתי, וגם לא נסיבות קודמות שיכלו לשמש רקע לאהבה. והנה – "נפשו נקשרה בנפש". זוהי דוגמה יחידה בתנ"ך לאהבת נפש איתנה ואמיצה כל כך.

מה המיוחד באהבה זו?

ראשית – כאמור, היתה זו אהבה שאינה תלויה בגורם כלשהו. אהבה ללא חישובים וללא נגיעות אישיות.

שנית – וכאן הופכת אהבה זו לפלא ממש – זו היתה אהבת נפש שכולה מסירות נפש, ויתור על הכל. יהונתן היה אמור למלוך אחר אביו, הוא וזרעו אחריו – שהרי מלוכה עוברת בירושה. שאול המלך רודף אחר דוד ומבקש להמיתו, מאחר שהוא רואה בו "מורד במלכות" – אדם שדינו מיתה. יהונתן מנסה ללמד סנגוריה על דוד לפני אביו. אמר לו שאול: מדוע אתה מנסה לסנגר עליו וללמד עליו זכות? (שמואל א', כ', ל"א) "כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה, לא תכון אתה ומלכותך" – הרי למען מלכותך צריך אתה להאבק. שאול מוסיף ומצווה על בנו להביא לפניו את דוד כי בן מות הוא, אבל יהונתן ממשיך לדבר טובות על דוד, ומעלה את חמת אביו (שם ל"ג): "ויטל שאול את החנית עליו להכותו".

יהונתן נעצב אל לבו כי כלתה הרעה מעם אביו להרוג את דוד, והוא יצא אל דוד המחכה לו בשדה, במטרה להזהירו מפני חרב שאול אביו. שם נשבעו שניהם בשם ה' לעזור איש לרעהו עד עולם.

יהונתן מסכן את מלכותו, מסכן גם את חייו בשביל דוד, והכל – "כי אהבת נפש אהבו" (שם י"ז).

אהבה זו מתבטאת ביתר שאת בפגישתם האחרונה, לפני שנהרג יהונתן בהר הגלבוע. יהונתן הולך אל החורשה אשר בה הסתתר דוד מפני שאול. "ויאמר אליו אל תירא, כי לא תמצאך יד שאול אבי, ואתה תמלוך על ישראל ואנוכי אהיה לך למשנה" (שמואל א', כ"ג, י"ז). לא זו בלבד שיהונתן אינו מתקנא בדוד על המלכות הניטלת ממנו וניתנת לרעו, הוא אף עוזר לו ומעודד אותו. "אתה תמלוך על ישראל, ואנכי אהיה לך למשנה" – אתה תגדל ממני, תהיה יותר ממני, ואני פחות ממך.

הנשמע כדבר הזה? למסור מרצון בלב שלם ומתוך שמחה את כסא המלוכה? הרי זו אהבה שאינה תלויה בדבר – נכונות לוותר על הכל למען האהבה.

מתוך המחקר על יחסים שבין איש לרעהו עלינו ללמוד ולהקיש על הגדולה באהבות – אהבת האדם לבוראו.

אם אוהב האדם את השי"ת רק משום שטוב לו כרגע, משום שזכה לעושר גדול, לכבוד, להצלחה משגשגת – הרי זו אהבה התלויה בדבר. אם אדם אומר: "אני מוכן להניח תפילין יום יום, ובלבד שאצליח", או "אני מוכן לתת צדקה, ובלבד שאבריא" וכיוצא בזה – אין זו אהבת ה' אמיתית. זו אהבה עצמית, אהבה שתחלוף כשיתבטל הגורם לאהבה.

רק אם אדם אוהב את ה' – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" – אפילו קשה לו, אפילו נוטל את נפשו, אפילו מאבד את ממונו, בכל מצב שבו הוא נמצא – זו אהבת ה' האמיתית. אהבה ללא שיקולי רווח או אינטרסים זרים – זו אהבה שאינה בטלה.

אוהב אמיתי עושה נחת רוח לאהובו מתוך שמחה, ולא מתוך הרגשת עול ומחויבות גרידא. אוהב ה' מקיים את מצוותיו בשמחה, מתוך כוונה לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא מתוך שיקולי רווח. זהו המושג האידיאלי של קיום תורה ומצוות – לשם ה' בלבד, בלי כוונה לתועלת אישית.

כיצד ידע האדם שהוא אוהב באמת? אם האהבה אינה בטלה – אם היא נותרת בכל מצב כשהיתה. אהבה ללא תנאי, בלי ציפיה לתמורה.