המחלוקת – ימיה כימות עולם, שהרי לא יתכן שלכל בני האדם תהיה דעה אחידה בכל נושא. כך אומרים חכמינו: "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה – כך אין דעתן שווין זה לזה, אלא לכל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו".

בנוסף, לכל איש ואיש יש שאיפות משלו, רצונות ומאוויים אישיים המתנגשים לעתים קרובות ברצונותיו של הזולת – מכאן קצרה ביותר הדרך למחלוקת.

ומה מולידה המחלוקת? הרמב"ם באגרתו לבנו מתייחס למחלוקת במילים חריפות: "אל תשקצו נפשותיכם במחלוקת המכלה גוף ונפש וממון, ומה נשאר עוד. ראיתי לבנים שהשחירו, ופחות (-שליטים) נפחתו, ומשפחות נספחו, ושרים הוסרו מגדולתם, ועיירות גדולות נתעררו, וקיבוצים נפרדו וכו' – בסיבת המחלוקת. לכן שינאו אותה ונוסו מפניה".

במשנה זו באו חז"ל לחזק בנו את תודעת הסכנה שבמחלוקת. כמו כן, באה המשנה ללמדנו, כי יש סוג אחד של מחלוקת טובה, מחלוקת שבאה לבנות ולא להרוס – "מחלוקת לשם שמים".

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים

מהי כוונת התנא במילים "לשם שמים"? – ההגדרה: "כינוי להתמסרות ללא סייג למטרות הנעלות של החיים". יהודי שאינו עושה שום דבר בשביל עצמו, עושה הכל "לשם שמים". כך גם מחלוקת 'לשם שמים', פירושה מחלוקת ללא פניות אישיות, ללא כוונה לתועלת אישית, אלא "לשם שמים" – להרבות כבוד שמים.

מדוע קוראים לעבודת ה' בתמימות ובמסירות "לשם שמים"? בפשטות, המובן המורחב של המילה "שמים" מציין פעמים רבות כעין שם נוסף לקב"ה.

אבל יש כאן עומק נוסף, קשר בין המושג "לשם שמים" לבין המחלוקת.

בבריאת הרקיע נאמר (בראשית א', ח') "ויקרא אלוקים לרקיע – שמים". מדוע ניתן לרקיע שם נוסף?

התשובה: הקב"ה לא רצה שיקרא בשם רקיע, כיון שהשם רקיע מורה על פירוד ומחלוקת – הפרדת המים העליונים מהמים התחתונים. 'רקיע' משמעותו, מסך המבדיל בין דבר לדבר. לא רצה הקב"ה לתת לבריאה זו שם המורה על פירוד, ולכן קרא לרקיע – שמים.

השם 'שמים' מציין משמעות הפוכה ממחלוקת. "שמים" – מלשון "אש ומים". שני הפכים שעשו שלום ביניהם, ונתחברו לעשות רצון בוראם ומהם נעשו השמים. אם כן שמים – זהו שם המורה על שלום. לכן נאמר כאן במשנה "כל מחלוקת שהיא לשם שמים" – מחלוקת שתכליתה השלום, למען השלום, כהוראת המילה "שמים".

התוצאה של מחלוקת לברור האמת ללא נגיעות היא – שסוף המחלוקת להתקיים. ונקשה: איזו הבטחה היא זו? מה השכר בכך שהמחלוקת אינה נגמרת? מי מעוניין שהמחלוקת תימשך לעד?

כמה הסברים נאמרו על כך: ראשית "סופה להתקיים" – סופם של החולקים – להתקיים, להאריך ימים ושנים, ולחלוק בעוד מקומות בים התלמוד.

במחלוקת לשם שמים גם החולקים יאריכו ימים, וגם המחלוקות תימשכנה כל ימיהם. זוהי דרך לימוד התורה, הנקנית במשא ומתן הלכתי: זה שואל וזה מיישב, זה סותר וזה בונה, ומתוך הפלפול והחידוד מתבררת ומתבהרת ההלכה.

יתירה מזאת, סוף המחלוקת להתקיים לעולם – גם לאחר פטירת החולקים, תמיד ימשיכו לעסוק בדבריהם ולהזכיר את מאמריהם. המחלוקת הקדושה תהיה חלק מן התורה הנמסרת מדור לדור.

כיצד יתכן שיישמעו שתי דעות מנוגדות, ודברי שני הצדדים יהיו "דברי אלוקים חיים" – דברים נכונים ואמיתיים?

ההסבר הוא שבתורה יש מקום לדעות שונות, שהרי "שבעים פנים לתורה" – כל דבר ודבר מהתורה ניתן להסבירו בשבעים אופנים שונים – וכל אופן הוא נכון ואמיתי מזוית ראיה שונה. אומנם כאשר מגיעים להורות כיצד יש לנהוג, למעשה על כורחנו צריך להכריע כאחד הצדדים – אי אפשר לנהוג בפועל בדרכים שונות.

דבר זה מסור בידי החכמים. במשך כל הדורות כאשר התעוררה בעיה הלכתית שאין לה הכרעה ברורה – ישבו חכמי אותו הדור, והכריעו כיצד לנהוג למעשה.

כל הוויכוחים בין חכמי ישראל לאורך הדורות לא נסבו על דברים בסיסיים ועקרוניים ביהדות. הוויכוח היה רק בפרטי המצווה: מתי צריך לקיימה, כיצד ובאלו תנאים.

יוצא לנו: ויכוח לשם שמים אינו על המטרה, אלא על הדרך להגשמתה. בוויכוח כזה יכולות להיות דעות שונות. כולן סבירות, כולן מתקבלות על הדעת. על מחלוקת כזו נאמר (עירובין י"ג, ב') "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

מחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים

בניגוד לאמת ולנקיון הכפיים שבמחלוקת לשם שמים ניצבת המחלוקת שאינה כזו. זו המחלוקת החושפת את הרע שבאדם ואת הצביעות הקיימת ביחסים שבין אדם לחברו.

כבר הזכרנו כי בני האדם נבראו בעלי דעות שונות. וממילא לא יתכן – ואף לא רצוי – להימנע מלשמוע מגוון רב של דעות, בכל נושא ובכל תחום.

הבעיה מתחילה בכך שבדרך כלל מתערבים במחלוקת גורמים חיצוניים רבים, ומהר מאד היא נהיית כבר מחלוקת "שאינה לשם שמים". בכל ויכוח יש תמהיל מצוי של כבוד, רצון לזכות בהערכה ובפרסים, יצר נקמה וכדומה... היצר מושך את האדם להשיג תאוות אלה אף במחיר של הכפשת הזולת, דריסה והשפלה של האחר, ואף הרס עמל של דורות – והכל תחת מסווה של איזו אידיאולוגיה נעלה. כך הולכת ומתלקחת התבערה הנוראה ששמה "מחלוקת".

מה התוצאה של מחלוקת שאינה לשם שמים? אומר התנא: "אין סופה להתקיים" – מהי הכוונה?

לפי ההסבר הראשון – מקביל לביאור אודות המחלוקת המתקיימת – הפירוש כאן: אין סופם של החולקים להתקיים. הם לא יאריכו ימים, לא יזכו לשנים רבות.

במחלוקת שאינה לשם שמים מגיעים לכל האיסורים שבין אדם לחברו: שנאה, נקימה, לשון הרע, ועוד. ויותר מזה – "אין סופה להתקיים" – לא רק שהתוצאות הנלוות למחלוקת חמורות כשלעצמן, גם בעלי המחלוקת עצמם לא ישיגו את מבוקשם כמצופה. התועלת לא תתקיים, במחלוקת שאינה לשם שמים אין צד מרוויח – כולם מפסידים.

איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? – זו מחלוקת הלל ושמאי

כיצד נדע להבחין מהי "מחלוקת לשם שמים"? לשם כך נותנים לנו חז"ל דוגמה: מחלוקת הלל ושמאי.

התורה שבעל פה עברה מדור לדור מאז מתן תורה. בתוך רצף המסירה התגלעו מחלוקות בין החכמים בנושאים שונים. המחלוקת בהלכה הגיעה לשיאה בימי הלל ושמאי.

הלל ושמאי הם הזוג האחרון ב"תקופת הזוגות" בימי בית שני. הלל היה נשיא הסנהדרין, ושמאי היה אב בית דין. שניהם גם יחד היו המנהיגים הרוחניים של האומה באותו הדור.

המיוחד שבזוג זה הוא שלכל אחד היתה כעין אסכולה משלו, ובכל אחת מהן היו תלמידים רבים. האחת נקראת "בית שמאי", והאחרת - "בית הלל". בין בית שמאי לבית הלל היו מחלוקות רבות מאד, והן התפרשו על פני כל מקצועות התורה: בהלכה, באגדה ובדרוש.

אומר התנא: אמנם החילוקים ביניהם רבים, אך שני הצדדים היו בעלי מטרה אחידה. מחלוקתם חתרה לאותה תכלית. שניהם התכוונו להגיע לברור האמת, ולהבנת דברי התורה לאשורם. הם לא ניסו חלילה להפגין את חכמתם, ולא חפשו לקנות לעצמם שם או לקבל כבוד. הם גם לא רצו להשפיל את זולתם, ולכן לא היו קנטורים הדדיים.

לא רק שאין רע במחלוקת זו, אלא שגם טובה רבה צפונה בה. חילוקי הדעות הביאו לבירור נוסף, ובדיקה מחודשת. ה"ביקורת הבונה" גרמה לאמת שתצא לאור.

ויותר מזה – הגמרא מעידה על האהבה ששררה בין בית הלל לבית שמאי. ניגוד הדעות לא גרע כהוא זה מהכבוד ההדדי, מהחיבה, מהאחווה ומהידידות. המחלוקת לא מנעה נישואים בין בני "בית" זה לבני ה"בית" האחר, שהרי המחלוקת היתה לשם האמת בלבד, ולשניהם היתה אותה מטרה נעלה. אוהבי האמת ללא נגיעות אישיות – אוהבים גם את השלום.

פרט נוסף שמצאנו במחלוקת בית הלל ובית שמאי הוא פרט אופייני לשם שמים: כל צד במחלוקת היה מאוחד ומגובש. אילו היתה המחלוקת למען טובות אישיות, הרי שבמשך הזמן היו צצות מחלוקות גם בתוך הקבוצה עצמה – שהרי כל אחד דואג לעצמו. ב"בית הלל" וב"בית שמאי" נמנו תלמידים רבים, אבל אף לא באחד מהם לא היו פלגים. כל התלמידים היו מאוחדים זה עם זה, כפי שמורה הלשון "בית" – כולם כמשפחה אחת. מכאן ראיה שהתאגדותם היתה למען מטרה משותפת – ברור האמת, בלי נגיעות אישיות.

שאינה לשם שמים – זו מחלוקת קורח וכל עדתו

קורח בן יצהר משבט לוי, ועימו דתן ואבירם, און בן פלת, ועוד מאתים וחמישים איש מראשי בני ישראל התארגנו והתלכדו למאבק משותף – חלוקה צודקת של השררה. הם באו אל משה רבינו וטענו: "משה רבינו, אתה המנהיג, ניחא. אתה הוצאת אותנו ממצרים – מגיעה לך תמורה, אך מדוע מינית את אהרן אחיך לכהן גדול? גם הנהגה, גם כהונה?! זה יותר מדי! תן גם לאחרים – "כי כל העדה כלם קדושים... מדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר ט"ז, ג') לכאורה, הם באו עם טענה צודקת, הם רצו לדאוג לכל העדה.

אומר התנא: מחלוקת קורח ועדתו תוכל לשמש אותנו כדוגמה בולטת למחלוקת שאינה לשם שמים.

לא תמיד מטרות המחלוקת הן בהכרח אותן המטרות שאודותיהן מצהירים הנוגעים בדבר. הנה, קורח וכל עדתו - רוממות ק-ל בגרונם, אך קנאה וצרות עין בלבם. הם רצו לזכות בנתח מהשלטון. הגורמים להתלכדות שלהם היו הקנאה במשה ואהרן ותאוות הכבוד שבערה בהם – עד שהעזו לחלוק על משה – שליח ה'.

בניגוד למחלוקת הלל ושמאי אשר בה לא התערבו נגיעות אישיות, כאן שימש הגורם האישי כסיבה למחלוקת, והוא תאוות השלטון של אותם אנשים.

לכן אין פלא בעובדה, שכאשר מנסה משה רבינו להגיע להידברות עם דתן ואבירם, התגובה שלהם היא שלילית באופן מוחלט. הם אינם מעוניינים בשלום, הם מעוניינים להחזיק במחלוקת ולהמשיך אותה.

אצל הלל ושמאי שררו החיבה והכבוד ביניהם. ואילו כאן המוביל המרכזי היה – שנאה. שנאה שמתבטאת בקנטור, בהטחת האשמות שווא, וכל אלו מעמיקים את השנאה יותר ויותר.

אם נשים לב ללשון המשנה, נמצא שינוי בולט בין שתי הדוגמאות. במחלוקת הראשונה, מוזכרים שני הצדדים "מחלוקת הלל ושמאי", ואילו במחלוקת השניה אין שני צדדים. לא כתוב מחלוקת קורח ומשה, אלא "מחלוקת קורח וכל עדתו".

הסיבה היא פשוטה – משה ואהרן לא היו כלל צד במחלוקת. הם לא התחילו בה, לא היו מעוניינים בה ואף ניסו למנוע אותה. גם כאשר היו מוכרחים להשיב על הטענות של עדת קורח, לא עשו זאת למען טיהור שמם, אלא למען כבוד שמים "כי נאצו האנשים האלה את ה'" (במדבר ט"ז, ל').

אכן, מוזכרים במשנה שני הצדדים במחלוקת, ומיהם? "קורח" – ומנגד "כל עדתו". יש כאן סממן אופייני מאד, מודל למחלוקת שאינה לשם שמים. קורח ועדתו קמים כולם כאגודה אחת – כאופוזיציה למשה רבינו. אלא שבמחנה האופוזיציוני הזה לא היתה תמימות דעים, וממילא גם לא שררו רעות ואחווה ביניהם.

במחלוקת שאינה לשם שמים יש לכל אחד מטרה אישית משלו. כל אחד דואג לעצמו. גם במחלוקת זו היתה לכל אחד מטרה משלו. לקורח היה אינטרס להיות כהן גדול, אולם בעדתו נמנו גם דתן, אבירם ואון בן פלת – שלושתם משבט ראובן. הם לא היו מעוניינים בכהונה, משום שהם לא השתייכו לשבט לוי. הם טענו טענה אחרת. הטענה שלהם היא שנטלו מהם את הבכורה.

ראובן היה בכור הבנים, אך הבכורה נטלה ממנו וניתנה ליוסף. כיוון שכבר קמה התנגדות למשה על ידי קורח, קמו שלושתם והצטרפו למאבק. מטרתם היתה אחרת, הסיבה שונה, אך תחושת הקיפוח (וגם קירבת המגורים לקורח) – יצרו התלכדות זמנית.

לכן מחלוקת שאינה לשם שמים אינה מחלוקת קורח ומשה, שהרי משה רבינו איננו צד במחלוקת. במקרה זה, המחלוקת היתה של "קורח וכל עדתו".

מה היה עונשם של קורח ועדתו? עונש נדיר ובלתי טבעי בעליל (במדבר ט"ז, ל"ב-ל"ה): "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם... ואש יצאה מאת ה', ותאכל החמשים ומאתיים איש מקריבי הקטורת" – מהם שנבלעו באדמה, ומהם שנשרפו באש. שני סוגי מיתות משונות.

הסיבה לעונש החמור (שם ל'): "וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'". ללמדנו, כי מחלוקת קורח היתה מעבר לגבול ההתנצחות האישית. כאשר יצא קורח נגד משה רבינו בדרכו לתפוס את השלטון, הוא יצא גם נגד התורה כולה. כדי לסחוף את ההמונים, הוא השתמש בליצנות, בדברי היתול ארסניים, הטיל ספק באמונת משה וסופו – שכפר בעיקר. משום כך היה העונש חמור וסופני לעיני כל העם, למען יראו וייראו, כי "משה אמת ותורתו אמת".

במחלוקת קורח ועדתו אנו נוכחים לדעת באופן ממשי עד היכן יכולה להתדרדר מחלוקת שאינה לשם שמים. גפרור קטן מצית להבה גדולה, המכלה כל חלקה טובה.

לשם שמים? שאינה לשם שמים? רק חוט שערה מפריד ביניהן, ותהומות חוצצים בעדן. אנחנו הקטנים נמנע מלתת למחלוקת דריסת רגל בביתנו ובקהלנו. נרדוף שלום, פן ירדפונו חיידקי המחלוקת.