במשנה זו ניצבות זו מול זו שתי קבוצות של אנשים אשר נמצאות בשני הקצוות של החברה האנושית. מן העבר האחד – "תלמידי אברהם אבינו" – אנשים אשר הגיעו לשלמות במידותיהם ובזכּות נפשם. ומן העבר השני – "תלמידי בלעם הרשע" – אנשים אשר הידרדרו לשפל המידות, ובזאת הם מביאים צער על עצמם וגורמים סבל לאחרים.

המשנה מחלקת בין שכרם של הראשונים לעונשם של האחרונים. פסגת ההר המחופה בעננים – מול התהום הבולענית הפעורה. לאן תרצה להשתייך?

המשנה מציבה שתי דמויות קוטביות זו מול זו. מצד אחד – אברהם אבינו, אבי האומה היהודית, עמוד החסד, שעמד בגבורה ובקדושה בעשרה נסיונות, והיה מפיץ את שם ה' בעולם. לעומתו ניצב – בלעם הרשע שרצה לקלל את בני ישראל ולא עלתה בידו, אולם הוא הצליח להחטיא את ישראל ולהפיל מהם אלפים במגפה.

המשנה מדברת על תלמידיהם של האנשים הללו.

עין טובה

מהי עין טובה? – הסתפקות במועט. אדם בעל עין טובה מרוצה במה שיש לו, ואף שמח במה שיש לזולתו. היכן מצאנו מידה זו אצל אברהם אבינו?

כאשר חוזר אברהם אבינו כמנצח מהמלחמה ושחרר את לוט בן אחיו מהשבי – הוא משחרר את שבויי סדום, ואף מחזיר להם את כל רכושם.

למעשה, על פי חוקי המלחמה דאז, כל הרכוש וגם כל הנפשות שייכים לו. הרי הוא הציל אותם מהשבי תוך סיכון גדול. מלך סדום מבקש ממנו (בראשית י"ד, כ"א): "תן לי הנפש, והרכוש קח לך". אבל אברהם נשבע (שם כ"ג): "אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך" – אינני רוצה ממך דבר.

ויתורו של אברהם אבינו נובע מ"עין טובה", שהיא הפך הקנאה. המקנא – רוצה שיהיה לו את מה שיש לאחרים. כאן מעניק אברהם אבינו לאחרים את מה שמגיע לו מן הדין. תכונת העין הטובה כוללת את מידת ההסתפקות – טוב לו לאדם במה שיש לו, ורווה עונג ונחת בטובה של אנשים אחרים.

מדברי אברהם אבינו אנו מבינים מנין נובעת מידה נעלה זו. אברהם מסביר למלך סדום שאין הוא מעוניין לקחת כלום מכל אשר לו משום "ולא תאמר אני העשרתי את אברם" – אינני חפץ שעושרי יבוא משל אחרים. בטוח אני בעזרת ה'. אם מגיע לי עושר אקבל זאת הישר מידו הפתוחה, המלאה והרחבה.

טוב העין – הוא המאושר – "איזהו עשיר? השמח בחלקו".

רוח נמוכה

הקב"ה הודיע לאברהם אבינו, שהוא מתכוון להפוך את סדום ועמורה. לכאורה, אמור היה אברהם אבינו לשמוח על כך. הלא הוא – עמוד החסד, הוא שפתח את ביתו לארבע רוחות השמים על מנת להכניס אורחים. הוא דאג להפיץ את החסד בעולם. סדום – היתה אנטיתיזה מוחלטת של החסד והרחמים. שם קיננו האנוכיות והאכזריות, הכילות והאטימות. עבור אברהם אבינו הפיכת סדום היא לכאורה ניצחון מוסרי – הוכחה לצדקת דרכו, אולם מה הוא עושה? עומד ומתפלל לפני ה', מנסה למצוא צדדים של זכות שיגנו על סדום ויצילו אותה מכיליון.

הנה אברהם עומד ומבקש רחמים עבור האנשים הרעים הללו, במקום לחוש גאוה הוא אומר (בראשית י"ח, כ"ז): "הנה נא הואלתי (-העזתי) לדבר אל ה', ואנכי עפר ואפר". לא זו בלבד שאינו מרגיש את עצמו צדיק, אלא הוא מתנצל על שהוא מעז לפנות בבקשה לבורא עולם, הן אני רק עפר ואפר.

אברהם אבינו יודע כי האדם יסודו מעפר וסופו לעפר. מנקודת מבט כזו עליו לראות את עצמו. זוהי הדוגמה המחייבת ל"רוח נמוכה".

נפש שפלה

אדם בעל נפש שפלה הוא אדם שיודע להתגבר על יצרו ואין לה תאוות נוספות, מלבד אלה הנצרכות לקיום הגוף.

הריחוק של אברהם אבינו מכל תאווה גשמית בא לידי ביטוי על גבול מצרים. כאשר נאלצים אברהם ושרה לרדת מצרימה בעקבות הרעב, חושש אברהם שמא יראו שרי פרעה את שרה, ויסגירו אותה לבית פרעה – כפי שאכן קרה. הכתוב אומר (בראשית י"ב, י"א-י"ב): "הנה נא ידעתי, כי אשה יפת מראה את והיה כי יראו אותך המצרים... והרגו אותי ואותך יחיו". המלה "הנה", מציינת הפתעה – דבר שארע בפתאומיות. למדו מכאן חז''ל כי רק עכשיו, פתאום, גילה אברהם אבינו ששרה אשתו היא יפת מראה!

אברהם אבינו חי בעולמות רוחניים, היה שרוי תמיד בקדושה. הוא לא שם לבו לדברים גשמיים ובוודאי לא נמשך אחריהם. רק אדם בעל "נפש שפלה", אשר ממעט בצרכי הגוף, ומתרחק מתאוות גשמיות, יכול לשאוף להשגות רוחניות. רק מי שעושה כן – יכול להימנות בין תלמידיו של אברהם אבינו.

עין רעה

כמרחק שבין עונג גן עדן לסבל הגיהנום, כך המרחק בין הקצוות שבבני האדם – בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע.

"עין רעה" – פרושה אי הסתפקות במה שיש. משמעותה היא חמדת ממון אחרים, ואף צרות עין וקנאה בשל אחרים. בלעם הרשע "הצטיין" במידה זו. היכן אנו מוצאים אצלו מידה זו? כאשר שולח בלק שליחים לבקש ממנו שיקלל את ישראל, אוסר עליו ה' ללכת עימם, והוא משלחם חזרה. שוב מגיעים שליחי בלק, והפעם שליחים רמי מעלה מהקודמים, ומציעים לו בשם בלק (במדבר כ"ב, י"ז) "כבד אכבדך" – אך לא מפרטים איזו תמורה יקבל.

תשובתו של בלעם להצעה זו, מעידה על אופיו החמדני (שם י"ח): "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל..." יש לו מושגים גדולים מאד. השליחים עדיין לא דיברו על אופי התמורה, הם לא הזכירו זהב ולא כסף, והוא כבר מדבר על "מלוא ביתו כסף וזהב" – בעיני רוחו הוא רואה את העושר הנכסף.

אין אדם מדבר אלא מהרהורי לבו – זאת הוא חומד, ועל זה הוא מדבר. מובן, כי גם אם יקבל תמורה, הוא לא יסתפק בה, ועדיין ימשיך לחלום על עוד בתים מלאים כסף וזהב...

רוח גבוהה

גבהות רוח – הינה מידת הגאווה. אדם בעל רוח גבוהה מביט מלמעלה על כולם, ובהתאם לכך גם יחסו לזולת הוא גס ומתנשא. הסמל במשנה לבעל גאווה גסות רוח – הוא בלעם. היכן מצאה תכונתו זו את ביטויה?

כאשר שלח בלק אל בלעם את השליחים הראשונים, סירב ה' לאפשר לו לילך עימם. כך הוא גם משיב לשליחים (שם י"ג): "לכו אל ארצכם, כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם". אולם בלק יודע את נפש בלעם, ומבין את הסיבה האמיתית לסירובו של בלעם – הוא לא קיבל מספיק כבוד. לכן, (שם ט"ו) "ויסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה". הוא הבין שלא נאה לו לבלעם ללכת עם שרים פשוטים, אין זה לפי 'כבודו'. הוא מכיר את צביעותו של בלעם, הוא יודע שברגע שבלעם יחוש כי הוא ינחל כבוד רב, הוא יבוא בשמחה מבלי להתחשב ברצונו של ה'.

בהמשך, כאשר מתחיל בלעם לשאת את נאומיו, הוא מדבר על עצמו ואומר (במדבר כ"ד, ג'): "נאום בלעם בן בעור, נאום הגבר שתום העין". כיצד הוא מתאר את עצמו? "שתום העין", לפי התרגום: שרואה היטב. כאשר רוצה אדם לראות במדויק – למקד את מבטו, הוא עוצם עין אחת. כך מתגאה בלעם ביכולתו לראות את הנסתרות, מראה את כוחו בראיית עתידות.

בכך עדיין לא גומר בלעם לדבר בשבחי עצמו, וממשיך (שם ד'): "נאום שומע אמרי א-ל, ויודע דעת עליון, אשר מחזה ש-די יחזה וכו'". הוא ממשיך לפרט את מעלותיו, עד שאומר על עצמו שרואה, כביכול, כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו – זו רוח גבוהה.

שאל פעם אחד מאבות החסידות: בשביל מה נבראו לאדם שתי עיניים? הרי היה די לברוא לאדם עין אחת כדי שיראה. והשיב: עין אחת נדרשת כדי לראות את גדלות הבורא, ואילו העין השניה היא בשביל לראות את שפלות האדם עצמו. לגלות את חסרונותיו במידות, ולראות את אפסיותו לעומת בוראו.

בלעם אמר על עצמו "שתום העין", ולא ידע עד כמה דייק. בלעם הרשע אכן היה שתום עין. הוא ראה רק בעין אחת – את גדלות הבורא, שהרי היה נביא, גדול בנבואה כמשה רבינו, אולם העין השניה המיועדת לראות את שפלות עצמו, סתומה היתה.

בלעם היה "שתום עין" – הוא התנהג כעיוור, בכל הנוגע לאבחנת מומי עצמו. בלעם היה בעל סגולות נדירות ומיוחדות, אך מידותיו המושחתות, רוחו הגבוהה והמתנשאת, קירבו את קיצו, והוציאו אותו מן העולם בשם רע ובביזיון.

נפש רחבה

נפש רחבה – היא נפש שאינה יודעת שובעה. נפש שכל התאוות שבעולם לא ימלאו את סיפוקה. אדרבה, ככל שמגבירים את קצב ה"סיפוקים" – הנפש רק מתרחבת עוד ועוד. זו היתה נפשו של בלעם – שהיה בעל תאווה גשמית ללא גבול.

ברשעותו הציע בלעם לבלק לפגוע בישראל על ידי שיכשיל אותם בזנות. לשלוח את בנות מדין ואת בנות מואב לפתות ולהחטיא את בני ישראל. בעטיה של עצה שפלה זו מתו עשרים וארבעה אלף איש מישראל במגפה.

בלעם השקיף מראש ההר, וראה את אהלי ישראל בנויים באופן שאין פתחיהם מכוונים זה מול זה – שלא יראו מאוהל לאוהל. הוא הבין שכוחם בצניעות, ולכן ניסה לחבל במעלה הייחודית הזו של כלל ישראל.

מכל מקום, העצה שהשיא משקפת מה מונח בסף ההכרה שלו. זהו אדם מושחת, המציע עצות מגונות תמורת תשלום של כבוד וממון.

עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה – אלו הם קווי האופי של הדמות הסמלית "בלעם הרשע". תכונות אלה מתבלטות גם בקרב תלמידיו – ממשיכי דרכו הקלוקלת.

מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע?

הציור ברור: שחור – מול לבן, חושך – לעומת אור, בלעם הרשע – ולהבדיל – אברהם אבינו.

כיון שהקוטביות בין שני הצדדים כה מוחשית וברורה, יש לשאול: מפני מה מצא התנא לנכון לשאול מה בין תלמידי... לתלמידי...? לכאורה השאלה מיותרת, שהרי ההבדל ברור מאד?

אלא רצה התנא להסב את תשומת הלב לכך, שיש ביניהם הבדל תהומי גם בענין הגמול. מה בין שכרם של תלמידי אברהם אבינו, לעונש תלמיד בלעם?

התשובה היא: שכרם של תלמידי אברהם אבינו הינו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, ואילו עונשם של תלמידי בלעם הרשע הוא שיורשים גיהנום ויורדים לבאר שחת.

תלמידיו של אברהם אבינו – אוכלין בעולם בעולם ונוחלין בעולם הבא

ההולך בדרך האבות זוכה לאכול את פרי מעשיו בעולם הזה, וגם הקרן קיימת לו לעולם הבא. אלו זוכים להיקרא בכינוי היקר "אוהבי", אוהביו של הקב"ה.

מה מנחיל הקב"ה לאוהביו? אומר הפסוק (משלי ח', כ"א): "להנחיל אוהבי יש". מהו אותו 'יש'? "יש" – זהו כינוי לעולם הבא, העולם שהוא קיים לנצח. עליו נאמר כי הוא "יש", משום שהוא הישות האמיתית – הנצחית, הבלתי משתנה.

"יש" בגימטריה 310, בעולם הבא עתיד הקב"ה לתת לכל צדיק שכר עצום – הנאה וקורת רוח גדולות פי שלוש מאות ועשרה מכל הנאות העולם הזה. ועדיין אין זה תאור אמיתי לאושר הנצחי, וזוהי הגדרה בלתי מספקת לעונג הרוחני שלא נוכל לעולם להבין, כאן, בהיותנו בעלי גוף. "עין לא ראתה אלוקים זולתך" (ישעיהו ס"ד, ג').

אבל תלמידיו של בלעם הרשע – יורשין גיהנום ויורדין לבאר שחת

כשם שתלמידי אברהם אבינו זוכים לשכר כפול – הן בעולם הזה והן בעולם הבא, כך עונשם של תלמידי בלעם הרשע הינו כפול – גיהנום בעולם הזה, ובאר שחת בעולם הבא.

התנא מכנה את חייהם "גיהנום" בהשאלה, כמטאפורה למציאות שלילית וגרועה. כבר בעולם הזה הם יורשים גיהנום, משום שחייהם אינם חיים. כל ימיהם מלאים סבל ומכאובים, אשר הם מביאים על עצמם.

המידות המושחתות שלהם – עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה – הורסות להם את איכות החיים. אנשים בעלי מידות כאלו, אין להם טעם בחיים. לעולם הם סובלים ממה שיש לאחרים, ואינם מרגישים סיפוק במה שיש להם. נוסף על כך, הם עוד יורדים לבאר שחת בעולם הבא.

כל זאת לומדים מהפסוק (תהלים נ"ה, כ"ד): "ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם..."

את מי יוריד הקב"ה לבאר שחת בעולם הבא? – "אנשי דמים ומרמה" – אנשים אשר מתירים דמים של אחרים תמורת "דמים" – ממון.

במי מדובר? – בדורשים כמו בלעם הרשע, אשר חורצים את גורלה של אומה שלמה לסבול – על לא עוול בכפיה. ממשיך הפסוק ואומר: יתרה מזאת, הם גם "לא יחצו ימיהם" כאן בעולם הזה – הם לא יזכו לחיות אפילו את מחצית החיים הקצובה לאדם אחר.

הפסוק מסתיים במילים: "ואני אבטח בך" – אומר דוד המלך: אפילו אם יחסרו לי הנאות העולם הזה, בכל זאת, היות שאני בוטח בכך, אני מאמין ויודע שכל מה שעשית זה לטובתי. ממילא תמיד טוב לי גם בעולם הזה – בכל מצב.

זוהי הגישה הנכונה לחיים – לראות את העולם הזה כפרוזדור בלבד. ההפך מן הגישה הנהנתנית של הרשע.

מתלמידי אברהם אבינו, או מתלמידיו של בלעם – באיזו אסכולה תמקם את עצמך?!