משנה זו נועדה להיות החתימה והסיום של מסכת אבות, זו גם הסיבה שהיא מסתיימת בתפילה. מכאן לקוח נוסח התפילה, שאנו אומרים שלוש פעמים ביום, בסיום תפילת העמידה: "יהי רצון... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" וגו'. רק בשלב מאוחר יותר, נוספו המשניות הבאות אחריה.

משנה זו מכילה הדרכה תמציתית להתעלות בעבודת ה'. כך יצעד היהודי קוממיות במעלה הר ה': "עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי וגבור כארי". כאשר הפסגה העליונה היא: "לעשות רצון אביך שבשמים". הבה נגביה מבטנו אל קני הנשרים הדואים בגבהים, נרחיק מבטנו אל הצבאים המדלגים על ההרים, נשקיף אל מעונות האריות ואל הררי הנמרים – נשאף לרכוש לעצמנו את מעלותיהם כדי להתמודד בקשה שבמלחמות – מלחמת היצר הרע.

היצר הרע קיים באדם מיד כשנולד. לעומת זאת, היצר הטוב מגיע רק בגיל מצוות – לבנות בגיל שתים עשרה, ולבנים בגיל שלוש עשרה – כדי לעזור לו בקיום המצוות. רק מגיל זה ואילך יש לנער יכולת בחירה אמיתית בין טוב לרע.

מטבע הדברים, במשך השנים קנה לו היצר שליטה בלב האדם, וטבע בו הרגלים שליליים. כך נאמר בספר קהלת (ד', י"ג): "טוב ילד מסכן וחכם" – היצר הטוב, שהוא "צעיר" אצל האדם, "ממלך זקן וכסיל" – היצר הרע, שהוא בעל ותק, שהרי "מולך" הוא באדם מרגע היוולדו.

אומר רבי יהודה בן תימא: כדי לעשות רצון אביך שבשמים, יש לעמול, שהיצר הטוב "הילד", יתגבר על היצר הרע, המנוסה והתיק.

הוי עז כנמר

צריך עזות של נמר כדי להתגבר על היצר ולנצחו. לא לשמוע לו, לא למלא את רצונו. אמנם, בכל יום נפתחת חזית נוספת, בכל רגע נולד פיתוי חדש. אך אף על פי כן – לא לוותר! לא להרים ידיים! כמו שכתוב (משלי כ"ד, ו'): "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" – תחפש תחבולות, באיזו דרך תנצח את היצר הרע, המנסה להשתלט עליך בכל פעם מחדש.

קל כנשר

העצה הבסיסית היא להתרומם למעלה גבוה ככל היותר. להיות מעל הארציות, רחוק מהגשמיות. היצר הרע מנסה להכשיל את האדם ולהחטיאו, כמוהו ככח המשיכה, הוא מוריד את האדם כלפי מטה, עד שאול תחתית. לכן "הוי קל כנשר" – לברוח ממנו, להתרומם רחוק ככל הניתן מן העבירות.

רץ כצבי

לאחר שהופך האדם להיות "קל כנשר" בבחינת 'סור מרע', אז מגיע זמנו של "רץ כצבי" בבחינת 'עשה טוב'.

ה"קל כנשר" הוא כנגד מצוות לא תעשה. יש להתרומם מעל לתאוות הגשמיות, ובכך להתגבר על הפיתויים. לעומת זאת ה"רץ כצבי" נאמר לגבי מצוות עשה, להיות זריז בקיום מצוות התורה המעשיות. כדי לנצח את היצר יש להשתמש בזריזותו של הצבי. כאשר מזדמנות מצוות, יש לרוץ לעשותן במהירות, לפני שהיצר הרע יצליח לדחות אותנו.

מדוע הובאה במשל זריזותו של הצבי? ראשית, משום שהצבי הוא מהיר וקל רגליים, ולמצוות צריך לגשת בזריזות. אך לצבי ישנה תכונה נוספת: במהלך ריצתו של הצבי, הוא מעיף מדי פעם מבט לאחור, כדי לאבטח את עצמו מפני הציידים. כך האדם, צריך מפעם לפעם לשלוח מבט בוחן לאחור כדי לבדוק אם אין היצר הרע רודף אחריו. יתכן שהאדם רץ לעשות מצוה, ובאותה שעה היצר הרע רץ עמו וחוגג את נצחונו.

יש לבדוק בכל פעולה מהו המניע האמיתי שלה, דרושה ביקורת מתמדת לוודא שהשטח, דהיינו הלב, נקי ממלכודות היצר הרע.

גיבור כארי

גם אם הצליח האדם להתגבר על היצר, עדיין עליו להיות "גיבור כארי". גם אם הצליח לכבוש את היצר היום, הוא עלול לשוב מחר. יש לעמוד תמיד בפרץ ולהדוף אותו כאריה. אמנם האריה הוא מלך החיות, אך גם עליו לעמוד על המשמר ולקדם את פני הסכנות האורבות לו.

הדברים נכונים גם במקרה ההפוך. כאשר למרות כל העצות עדיין לא נכנע היצר והמלחמה נמצאת בעיצומה, מוטלת המשימה: "הוי גבור כארי". גם ברגעים שנראה לאדם שאינו יכול לעמוד בפני המתקפה, עליו למצוא כח בנפשו ולהתגבר על הפיתוי.

האריה – גאוותו המלכותית אינה נותנת לו להיכנע, ולכן, הוא מתגבר אפילו על חיות גדולות ממנו. כמוהו צריך להתנהג במאבק עם היצר. על האדם לשנן לעצמו: "אני הוא השליט על עצמי, לא אתן לפיתויים שונים להתגבר עלי!" ברצון פנימי חזק ניתן לעבור גם מכשולים הנראים כבלתי עבירים.

פעמים רבות נגזרו על היהודים גזרות שלא לקיים מצוות. היו יהודים שרצו לקיים, אך פחדו מהשלטון ונמנעו משמירת המצוות. אומר התנא: "הוי גיבור כארי" – לא לפחד! ניתן להתגבר ברוחנו גם במקום שהאויב נראה חזק מאיתנו!

לעשות רצון אביך שבשמים

נתבונן ונמצא שרשימת התכונות שבמשנה, אינה רשימה של תכונות חיוביות. כיצד מציע לנו התנא "הוי עז"? הרי כתוב בהמשך המשנה: "עז פנים לגיהנום"?

גם הדימויים מתמיהים: "עז כנמר"? "גבור כארי"? הרי הנמרים והאריות הם סמל לאכזריות? יתר על כן, עם ישראל מצטיין בשלוש מידות עיקריות: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. אלה הם סימני ההיכר של עמנו.

רחמנות היא לכאורה ההיפך מטבעו של האריה, גם ביישנות היא היפוכה של העזות. אם כן כיצד מנחה אותנו התנא "הוי עז כנמר, וגיבור כארי"?

גם ריצתו החפוזה של הצבי נראית לעתים כפזיזות, כסימן לשטחיות ולחוסר מחשבה. מהירותו מכניסה אותו לעתים למלכודות בבלי דעת. כמו כן, ההוראה להיות קל כנשר, משתמעת כהוראה לנהוג בקלות דעת ובחוסר מתינות. כשמתארים אדם כ"קל", מצטיירת בדעתנו דמות של אדם שאינו רציני דיו, חסר ישוב הדעת.

מפליא איפוא מדוע מנחה אותנו התנא לסגל לעצמנו תכונות אלו?

התשובה נמצאת במילים: "לעשות רצון אביך שבשמים" – תלוי מהי המטרה. אם אכן זוהי מטרת העל של היהודי, אזי מנוצלות גם כל התכונות הללו לטובה. לפיכך נקראו התכונות "מידות" – הכל תלוי במידה שבה משתמשים בכל תכונה ומהי המטרה שלשמה היא מנוצלת.

עז פנים לגיהנום

רבי יהודה בן תימא דיבר על "עז כנמר", יש צורך במידה של עזות לקיום תורה ומצוות בשלמות, אולם עלינו לזכור כי העזות בעיקרה היא תכונה שלילית. יש להשתמש בה רק למען המטרה של "לעשות רצון אביך שבשמים".

הגמרא אומרת: "מפני מה ניתנה תורה לישראל? – מפני שהם עזים". מסביר רש"י: "ניתנה להם תורה – שיעסקו בה, והיא מתשת כוחם ומכנעת ליבם". העזות היא מידה שלילית, עד כדי כך, שלצורך הכנעתה בלבד, היה צורך לתת את התורה המאזנת את המידות ומשביחה אותן.

לאחר שהוזכרה מידת העזות באור חיובי, מתייחס אליה התנא בהרחבה כדי ליידע אותנו עד כמה חמורה היא כאשר לא משתמשים בה לשם שמים. הנתיב הוא יחיד: "עז פנים – לגיהנום".

אדם שהוא עז פנים, חצוף ובעל מצח נחושה, ידבר תחילה נגד גדולים ממנו, אחר כך נגד הוריו, נגד החינוך שקיבל, וכך הלאה, עד שיפרוק מעליו את כל המוסכמות. במידה זו הוא צובר לעצמו עבירות רבות, מתדרדר מדחי אל דחי, ומוביל את עצמו בסופו של דבר לגיהנום.

התנא נוקט דווקא לשון "עז פנים", לומר לנו כי העזות (החוצפה) הניכרת בַּפָּנִים, מעידה על פנימיות גרועה. אמור מעתה: איזוהי עזות מגונה? – זוהי עזות הניכרת על הפנים, המופנית כלפי חוץ.

כלפי עצמך, בפנימיותך – הוי עז כנמר, להתגבר נגד היצר הרע שבך, אך חלילה לך מלהעז פנים נגד אחרים, ובפרט נגד גדולים ממך. אין להשתמש בהעזה כלפי חוץ. מי שמעז פניו נגד גדול ממנו, יתרגל לכך עד שלבסוף יעז, חלילה, פנים גם נגד התורה הקדושה ונמצא יורש גיהנום.

בושת פנים – לגן עדן

לעומת עזות פנים – שהיא מידה גרועה, מתבלטת המידה ההפוכה – בושת פנים. התנהגות בענווה, ברוח נמוכה כלפי הבריות.

הבושה מונעת מהאדם לחטוא, ולכן היא מובילה אותו לגן עדן. גם אם נכשל חלילה פעם בחטא, אם יש בו מידת הבושה, הוא יתמלא חרטה ונקיפות מצפון – מדוע עבר על מצוות המלך – ויעשה תשובה.

הגמרא מגלה לנו: "כשאדם עובר עבירה, אומר: 'שלא יראני אדם'", רגש הבושה חזק הוא מכל. הוא מצליח לשכך ולמתן את יקוד התאווה. אנשים פוחדים לחטוא מחמת הבושה, שמא יראו אותם, מה יאמרו עליהם החברים והשכנים.

את רגש הבושה הטבעי מפני החברים והמכרים, עלינו לרתום כדי להחדיר בעצמנו יראת שמים. לצייר לעצמנו: אם כך אנחנו חוששים מפני בושות בחברה, על אחת כמה וכמה שעלינו לדאוג שלא נבוש ולא ניכלם לעולם הבא.

מספרים על רבי נחום מהורודנא, רבו של החפץ חיים, שנסע פעם עם עגלון ובדרך עברו ליד שדה. בצד השדה היו מונחות אלומות של תבואה קצורה. עצר העגלון, פנה כה וכה ונוכח כי אין איש בסביבה, ירד מעגלתו, והתחיל מלקט לעצמו אלומות. התחיל רבי נחום לזעוק לעברו: "רואים, רואים!" מיד השליך העגלון את האלומות מידיו, רץ לעגלה ופתח בנסיעה מהירה. כשהתאושש העגלון כעבור מספר רגעים הוא הבחין שאף אחד אינו רץ אחריו ואין נפש חיה בסביבה. פנה בטרוניה לרבי נחום: "מדוע רימית אותי?! אף אחד לא ראה, סתם בדית מלבך".

אמר לו רבי נחום: "חלילה לי מלרמות. רואים, ועוד איך רואים – מן השמים רואים כל מה שאתה עושה".

כך עלינו להרגיש תמיד, כי עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשינו בספר נכתבים. אם האדם ירגיל את עצמו לידיעה שמביטים עליו מלמעלה – הוא ימנע מלחטוא. נמצא שבושת פנים גורמת ליראת חטא ולמיעוט עוונות, וממילא היא מזכה את האדם בגן עדן.

יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך

מסכת אבות היא מסכת של לימוד מידות ומוסר, אין בה מקום לתפילות ולבקשות. לכן יש להתפלא, מה פשר תפילה זו במסכת אבות?

אמנם, כבר הזכרנו בראשית דברינו, כי משנה זו היתה ראויה להיות האחרונה במסכת אבות המקורית, ונאה לסיים מסכת בתפילה. אך עדין יש לברר במה קשורה למשנה זו דווקא התפילה על בנין המקדש?

נטה אוזן להסבר מאלף: רבי יהודה בן תימא הזכיר את מידת עזות הפנים. הגמרא אומרת: "בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגי" – ערב בואו של המשיח, תהיה חוצפה רבה בעולם, תרבה עזות הפנים. בדרך לביאת המשיח אנו אמורים לעבור את המסלול המפחיד הזה, של ריבוי חוצפה בחברה האנושית.

לכן אומר התנא, ואומרים אנו איתו: רבונו של עולם, הרי עז פנים לגיהנום! איננו רוצים בכך. אנא, חסוך מאיתנו אותם חבלי משיח של "חוצפה יסגי". יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, מבלי שנאלץ לעבור את השלב של ריבוי חוצפה ועזות פנים.

ומכאן ברור הקשר להמשך התפילה – "ותן חלקנו בתורתך" – אם כבר נגזר, שבכל אחד מאיתנו יהיה חלק של עזות, בקשתנו שיופנה ויוקדש החלק הזה של "עז כנמר" אך ורק כדי "לעשות רצון אביך שבשמים". עזור לנו להטות מידה זו לתכלית ראויה, לגדול בתורתך. בל נשתמש בעזות לחוצפה, חלילה, לפגיעה בזולת ובגדולים מאיתנו. נזכה להקדיש את העזות שבקרבנו לתורתך – ללימוד התורה ולעמידה איתנה על משמר היהדות.