בן שלושים לכח

בגיל שלושים מגיע האדם לשיא כוחו הפיסי. ראיה לכך מן הלוויים: במלאות ללויים שלושים שנה, הם מתחילים לשרת באהל מועד. תפקיד הלויים במשכן היה כרוך בעבודה גופנית קשה – לשאת את המשכן ואת כליו במשך המסעות ולהקימם בשעת חנייתם. הזכות והיכולת לכך היתה רק לבני שלושים שנה ומעלה, מפני שאז הם מגיעים לשיא כוחם.

כאשר התנא אומר "בן שלושים לכח" – הוא מציב מטרה לבן השלושים, יש לך מרב הכח, נצל אותו לעבודת ה'.

מוסיפים המפרשים: גם מבחינה רוחנית מגיע האדם בגיל זה לעמדת כח – להשפעה על אחרים. עד עתה הוא אגר לעצמו – למד מאחרים, ורדף אחרי צרכיו. כעת הגיע הזמן שהוא צריך ויכול להעניק לאחרים.

אומר לו התנא: לך בכוחך זה – ותשפיע גם על אחרים. תפעל שגם אחרים ילמדו תורה ויקיימו מצוות. נצל את עמדת הכח שאתה נמצא בה, כדי להוסיף עוד ועוד חיילים לצבאות השי"ת.

בן ארבעים – לבינה

גיל ארבעים – הוא גיל הבינה. מהי בינה? אומר רש"י: "להבין דבר מתוך דבר ולהורות כהלכה". אדם שפיתח את מחשבתו כל ימיו, מגיע בגיל זה לשיא יכולתו להבין את העומק שבכל דבר, וממילא זו העת הראויה להתחיל להורות לאחרים.

רמז לדבר בפסוק בישעיהו (ו', י'): "ולבבו יבין ושב ורפא לו". "לבבו" בגימטריה ארבעים. כאשר אדם מגיע לשנת "לבבו", במלאת לו ארבעים שנה, אז – "יבין". זו תקופת הבינה.

בן חמישים לעצה

בגיל חמשים מגיע האדם לגיל העצה. הוא צבר כבר שנות לימוד רבות, יש מאחוריו שנים רבות של עשיה ברוכה, ונוסף לכך – הוא צבר גם נסיון חיים. הוא בהכרה שכלית מלאה, כל חושיו עומדים עדיין במלוא חריפותם. עם כל המטען שיש לו, ובשילוב נסיון החיים שרכש, הוא יכול לתרום לזולת הרבה עצה ותושיה .

ניתן דעתנו: האדם יכול להחכים בגיל צעיר יותר, ואף בינה ניטעת בו כבר מגיל ארבעים, אך עדיין דרוש לו ממד הזמן כדי שיוכל לייעץ עצות טובות ומועילות.

למי לייעץ? בראש ובראשונה לעצמו. להשיא לעצמו עצה הוגנת כיצד להימלט מהיצר הרע. מספרים על רבי לוי יצחק מברדיטשוב שבמלאת לו חמשים שנה, ערכו לו חסידיו "קידוש". הם ציינו ברוב עם את יום הגיע רבם ל"גיל עצה".

אמר להם הרב: אכן, כתוב "בן חמשים לעצה", אך האם היום אני חכם יותר מכם? וכי אני חכם יותר ממה שהייתי לפני שנה?! בכל זאת, לא בכדי אומרת המשנה "בן חמישים לעצה". במה דברים אמורים?

אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לאדם שתעה בדרכו ביער. הערב התחיל לרדת, והוא עדין מהלך אובד עצות, תועה הנה והנה, ותוהה לאן לפנות.

לפתע הוא רואה מרחוק אדם הצועד לקראתו. זקנו מגודל, שערותיו פרא ובגדיו מרופטים. ניכר בו בהלך, שהוא נודד ביער זה זמן רב. שמח מיודענו למראה ההלך רץ אליו ושאל: "כמה טוב שפגשתיך, אולי תראה לי איך יוצאים מפה?"

ענה לו הנודד הותיק בעצב: "אילו הייתי יודע איך יוצאים מפה, לא הייתי נשאר כאן אף לא דקה אחת נוספת. כבר חודשים ארוכים מחפש אני תשובה לשאלה איך יוצאים מפה, אולם בדבר אחד אני יכול לעזור לך. מנסיוני אדע לומר לך היכן מסוכן להיכנס, איזו דרך אינה מובילה לשום מקום. בא תן לי יד ונלך מכאן ואילך ביחד"...

סיים רבי לוי יצחק מברדיטשוב ואמר: "לייעץ לכם מה טוב אינני יודע, אך זאת אני יכול לייעץ לכם – אני יודע מה לא טוב לעשות. אני מכיר אלו דרכים אינן מובילות לסוף טוב".

זהו הנאמר: "בן חמשים לעצה" – שכן, מה שלא עשה השכל, לכל הפחות עושה הזמן.

בן ששים לזקנה

בן שישים – זהו גיל שבו הכוחות כבר נחלשים, גם החושים אינם מחודדים כבעבר. מגיל זה ואילך ניכרת הירידה של האדם בכל כוחותיו הגופניים והרוחניים. מה רוצה התנא לומר לנו בציינו נתונים אלה?

אומר רבינו יונה: כוונת התנא בדברים אלה – להזהיר על התשובה. בגיל שישים מגיע האדם לפרשת דרכים שמחייבת התבוננות וחשבון נפש, הערכות מחודשת לקראת העתיד.

אין לאדם להרחיק מתודעתו את העובדה שקיצו קרב. אדרבה, עליו להתחיל להתכונן מוקדם ככל האפשר למעבר לעולם שכולו טוב. מיד כשרואה שכוחו מתדלדל, עליו להתחזק בקיום תורה ומצוות ולהכין לו צידה לדרך. יש להוסיף כי במילה "זקנה" יש גם נוטריקון חיובי מאד: "זקנה" – מלשון "זה קנה". מהו הקנין האמתי? – קנין הדעת. אמור מעתה, "זקן" – הוא זה אשר קנה חכמה.

החכמה שאדם רוכש, היא הקניין היחידי שאי אפשר ליטול אותו ממנו. קניין זה נותר שלו גם לעת זקנתו. אדרבה, הוא יכול עדיין להוסיף ולהתעשר בחכמה. אם כן, יש סיבה טובה מאד לשמוח בהגיעו לגיל זקנה: אדם שהגיע לגיל זה, זכה להשלים את שלב העלייה, עד שכבר ניתן להצביע עליו לומר: זה קנה חכמה. הוא ניצל את חייו, יצא משהו מלימודיו, הוא השתמש בכוחו, בבינתו ובעצתו, ויזכה להגיע למצב שהחכמה תהיה לקניין בנפשו.

בן שבעים לשיבה

על דוד המלך נאמר "וימת בשיבה טובה" (דברי הימים א', כ''ט, כ''ח). דוד המלך נפטר בחג השבועות, בדיוק ביום הולדתו השבעים, מכאן לומד, שבן שבעים לשיבה. דוד המלך עצמו אומר בתהלים (צ', י'): "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" – זו המכסה המוקצבת, מעבר לזה זוהי מתנת שמים.

אדם שהגיע לשיבה, פירושו אדם אשר נקרא כזקן – שערותיו הלבינו רובן ככולן – שערות שיבה. השיבה היא עטרת תפארת לראש, תוספת הדרת פנים.

התורה מצווה אותנו (ויקרא י"ט, ל"ב): "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן".

"זקן" – מלשון "זה קנה חכמה" – יש לכבדו כבר מגיל צעיר יותר. אולם, גם מי שאינו נחשב תלמיד חכם, כאשר הוא זוכה להגיע לגיל שבעים – לגיל "שיבה" – יש לקום מלפניו. כל אדם בן שבעים ראוי לכבוד על מטען החיים הרב אשר הוא נושא עמו.

ומה באה המשנה לומר לנו? קום, התעורר וקיים בעצמך את ההלכה "מפני שיבה תקום". אל תחכה לגיל שיבה ותאמר: כשאהיה בן שבעים אתחיל ללמוד יותר, את יותר צדקה, אעשה תשובה, אלא כבר "מפני שיבה" – לפני גיל שיבה – קום ועשה מעשה.

בן שמונים לגבורה

מי שזוכה להגיע לגיל שמונים נקרא שהגיע לגיל גבורות, מהי הגבורה בגיל שמונים?

עונים המפרשים: אדם בן שמונים עלול לחשוב, שהוא כבר עבר את שלב המלחמות עם היצר הרע. הוא כבר מחוסן ממנו, ושוב אין לו מה לחשוש. אומרת המשנה: אפילו בגיל שמונים צריך לצאת בגבורה ולהילחם כארי נגד היצר הרע.

הגמרא מספרת על יוחנן כהן גדול אשר שימש בכהונה גדולה במשך שמונים שנה – משמע, שמידי שנה ביום הכיפורים יצא מקודש הקודשים חי ובלי פגע, כי היה ראוי לתפקיד. למרות זאת, בסוף ימיו הוא יצא לתרבות רעה ונעשה צדוקי.

אם חושב אדם בן שמונים שאין ליצר עוד השפעה עליו – טעות בידו. האדם אולי עייף, אך לא כן היצר הרע. יש לו הדרכים להחטיא כל אדם, ואף הישיש צריך לאזור כח להתגבר עליו.

בן תשעים לשוח

בן התשעים מהלך שחוח, כפוף. בדרך כלל, בגיל זה נוטשים את האדם כוחותיו הגופניים כליל, כמו שמתארת הגמרא: רבי יהודה הנשיא שאל את רבי שמעון בן חלפתא: מדוע לא באת לקבל פני ברגל?

"אמר לו: סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים, משתיים נעשו שלוש".

הסלעים שהייתי רגיל לעבור עליהם בדרך, נעשו גבוהים בעיני, וקשה לי לטפס עליהם.

"קרובים נעשו רחוקים" – מרחקים שהיו קצרים עבורי בימי צעירותי, כעת נראים בעיני ארוכים מאד. בגילי ובכוחותי אפילו דרך קצרה אורכת זמן רב כמו דרך ארוכה.

"משתיים נעשו שלוש" – במקום ללכת על שתי רגליים, אני הולך על שלוש רגליים. "הרגל השלישית" היא מקל הליכה המסייע ותומך בי.

אף אחד אינו מבוטח מפני הזקנה, אבל – עכשיו, כעת, כדאי להספיק ולנצל: "זכור את בוראך בימי בחורותיך".

אבל – "גיל הזהב" הוא לא רק קושי ומוגבלות, הוא יכול להיות גם מכרה זהב. הסכיתו: "בן תשעים לשוח" – להרבות תפילה, מלשון (תהלים ק"ב, א'): "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו". מה יכול לעשות יהודי שכל כוחותיו כבר כלו? כיצד יעבוד הוא את בוראו?