פרק קנין התורה

הפרק הששי בפרקי אבות, אינו פרק ממסכת אבות המקורית, המסתיימת בסוף הפרק החמישי. פרק זה הוא לקט קדום מאד של אמרות תנאים העוסקות בלימוד התורה, מקבץ של ברייתות שעסקו בשבחה של התורה.

מהי "ברייתא"? זוהי משנה חיצונית. "בר" – פירושו "חוץ" בארמית. הברייתא מכילה דברי תנאים, שלא נכנסו אל תוך ששת סדרי המשנה. העריכה הסופית של דברי התנאים נעשתה בבית מדרשו של "רבי" – רבי יהודה הנשיא. חלק מדברי התנאים, שחיו באותם דורות, לא נכללו בתוך ששת הסדרים שסידר רבי, והן נאספו על ידי החכמים בדורות שלאחר מכן.

הפרק שלפנינו מכונה "קניין התורה" על שם הנושא שבו הוא עוסק.

שנו חכמים בלשון המשנה

כיון שפרק זה אינו משנה אלא ברייתא, נפתח הפרק בהקדמה קצרה: "שנו חכמים בלשון המשנה". קיימת כאן הערה והבהרה גם יחד: ראשית, המסדר רצה ליידע את הלומדים כי אף שפרק זה נכרך יחד עם מסכת אבות, אין הוא חלק מקורי ממנה. זוהי ברייתא שצורפה למשניות, ואף היא נאמרה בלשון המשנה, היא לשון הקודש.

שנית, הבהרה: אף שאין אלו משניות ממש, מכל מקום אין למעט, חלילה, בחשיבות הדברים, שכן גם דברים אלו נשנו על ידי חכמי המשנה.

ואם נשאל: מדוע שובצה ברייתא זו כתוספת למסכת אבות? התשובה היא: על פי מנהג קדום בישראל לומדים את מסכת אבות בשבתות הקיץ, החל מהשבת שאחרי פסח. מטרת הלימוד היא – הכנה לקראת חג השבועות, חג מתן תורה.

דא עקא, שמפסח ועד שבועות יש שש שבתות, ואילו במסכת אבות – רק חמשה פרקים. חכמינו לא רצו שדווקא השבת שלפני חג מתן תורה תהיה פנויה מלימוד מוסר ודרך ארץ. ולכן הם ליקטו ברייתות העוסקות בלימוד התורה ובמעלתה, ואת הברייתות הללו, המהוות את "פרק קניין תורה" הצמידו למסכת אבות. ואמנם, מדי שנה בשנה, בשבת שלפני חג מתן תורה, הוגה עם ישראל בפרק המשבח את התורה ואת לומדיה, ומתמלא בגיל וברעדה, ברטט ובזיע, לקראת היום הגדול, יום מתן תורה, העומד בפתח.

ברוך שבחר בהם ובמשנתם

אנו מודים לקב"ה על שבחר "בהם" – בחכמים שנזכרו לפני כן, ונתן בידם את תורתו, להיות מורי הוראה לכלל ישראל. לא זו בלבד שהוא בחר בהם, אלא הוא בחר אף "במשנתם" – נתן להם את היכולת ואת הסמכות להכריע בדבר הלכה, ועל כל העם לשמוע את ציוויים, כפי שנאמר בתורה: "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

בהם – ובמשנתם

עדיין הקדמה זו טעונה הבהרה – מה מקומה כאן, בחתימת מסכת אבות ובפתיחת פרק קנין תורה? והרי זו הצהרה מקיפה וכוללת על כל דברי התורה שבעל פה? לכאורה מתאים היה לפתוח בהודאה זו את הש"ס כולו, משום מה השתבצה דווקא כאן, מה היא מבקשת לעורר ולהזכיר?

נתבונן נא ונמצא: בכל מסכתות הש"ס מובאים שמות התנאים בכל מחלוקת הלכתית. בכל משא ומתן הלכתי חשוב שנדע מי הם החולקים, מי סובר כך ומי מתנגד לו, ולמה? כי יש כללים מוגדרים בפסיקת ההלכה.

מסכת אבות היא יוצאת דופן מבחינה זו. אין בה חילוקי דעות, כיון שתוכנה עוסק במידות טובות ובדרך ארץ. אף לא אחד חולק על דברי הלל, שצריך להיות "אוהב שלום ורודף שלום". הכל מסכימים גם לדברי שמאי שאמר: "אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". גם לקביעות שקבע בן זומא אין מתנגדים: "איזהו עשיר? השמח בחלקו. איזהו גיבור? הכובש את יצרו". אין דעה סותרת, אין סברה שונה, ואם כן, לשם מה צריך לדעת מי אמר אימרות חכמות אלו.

התשובה לכך נמצאת בפתיחה זו: "ברוך שבחר בהם ובמשנתם". הפתיחה מבהירה מפני מה הזכירו בלשון המשנה באבות את שמות החכמים המטרה היא להבהיר לקורא שהחכמים עצמם מהווים סמל ומופת למשנתם. הם דרשו מאחרים רק מה שדרשו תחילה מעצמם. על כן "שנו חכמים בלשון המשנה", ללמדנו כי: "ברוך שבחר בהם" – קודם! ורק אחר כך "במשנתם".

פתיחה זו מתאימה במיוחד למסכת אבות, שכן בבואנו לעיין במסכת אבות חשוב לדעת מי אמר, כפי שחשוב לדעת מה נאמר. זאת כדי שנדע כי אותם תנאים המוזכרים בשמותיהם, מהווים דוגמאות חיות להתנהגות שהם דורשים מאיתנו. העובדה שהם תבעו קודם מעצמם וחיו לאור אותם הדברים, מחייבת אותנו יותר.

לדוגמה: הלל הזקן מדבר על "הוי... אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ואכן, סבלנותו וענוותנותו של הלל היו לשם דבר. בכח מידותיו הנעלות הוא קירב רחוקים לחסות תחת כנפי השכינה. לשם ולמופת התפרסם במעשה הבא (מן הגמרא): יהודי אחד שם לו למטרה להוציא את הלל משלוותו, ואף התערב על כך עם חברו על ארבע מאוות זוז. בערב שבת נעמד הלז בחצר ביתו של הלל וקרא בחוצפה "מי כאן הלל, מי כאן הלל?" הלל יצא בעודו מתעטף במגבת מן הרחצה לכבוד שבת, והשיב בנחת לשאלה טיפשית שהעלה, וכך עשה גם כשחזר הדבר בשנית ובשלישית. הרי לנו – "אוהב שלום ואוהב את הבריות". כך היה גם עם שלושת הנכרים שהתייצבו לפני הלל ורצו שיגיירם תוך הצבת תנאים מופרכים. בנעימות ובסבלנות אין קץ האיר להם הלל את הדרך הנכונה, וקיים בפועל את מה שהוא דרש: "מקרבן לתורה".דוגמה אחרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". מי אומר זאת? – רבי יהושע בן לוי. ואכן, לו נאה לומר כן, שהרי הוא עשה כל מאמץ להביא את אור התורה אף למקומות החשוכים והנידחים ביותר. הגמרא מספרת, כי הוא היה הולך לחולים מסוכנים שלקו במחלה מידבקת שנקראה "ראתן", ישב בחברתם, ולימדם תורה. אדם גדול כמוהו, שסיכן את חייו למען הרבצת תורה לכל אחד, כשהוא אומר: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", דבריו מחייבים שבעתיים.

בכל המשניות שבמסכת אבות התריעו החכמים על אותן מידות שהצטיינו בהן הם עצמם. ואכן, בדברינו על משניות רבות במסכת, הבאנו מעשים המסופרים על החכמים בעלי אותה המשנה, מעשים הממחישים את הקשר ההדוק בין אמירותיו של החכם לבין מעשיו.

ולכן, יש משמעות מיוחדת לאזכור שמות התנאים במקום שמובאים בשמם דברי מוסר והנהגות טובות.

לפיכך דווקא בסיומה של מסכת אבות ולפני פתיחת הפרק השישי, יש מקום להדגיש ולומר: "שנו חכמים" – הזכירו את שמותיהם "בלשון המשנה" – בדברי המשנה, כדי שנדע ש"ברוך שבחר בהם", בחכמים כאלו, "ובמשנתם".

כשמכירים את האישיות העומדת מאחורי המשנה, יודעים להעריך נכונה את המשנה עצמה.