מאז ומתמיד שאפו אומות העולם לחנך את ילדיהם לאור דמות אידיאלית, לדעתם – אמיתית או מדומה – אשר היתה לסמל ולמופת לתכונות מסויימות: אם זה לוחם גיבור חיל או מושל נערץ, חוקרים נועזים או מדענים חכמים. לצערנו, גם בימינו יש המרימים על נס דמויות ריקניות נעדרות כל תכונה ראויה לחיקוי: ספורטאי מהולל, עשיר הולל או סתם אנשי חברה פופולאריים.

לא כן עמנו הנבחר.

בכל הדורות ראה העם היהודי את האידיאל באותה דמות אנונימית לכאורה, המוזכרת בדברי רבי מאיר, ואשר זוכה לשבחים כה מופלגים, הלא היא דמותו של ה"עוסק בתורה לשמה".

זוהי דמותו של איש, שאינו שואף לקריירה ולשאר נכסי העולם הזה. יתכן שמטבעו הוא אף אינו מצטיין בתכונות מיוחדת המייחדות אותו משאר בני האדם. אולם יש לו מטרה אחת ואליה הוא מכוון את כל מרצו ויכולותיו – ללמוד תורה לשמה, לשם קיום רצון הבורא.

כל העוסק בתורה לשמה

מדי בוקר אנו מברכים על שהקב"ה "קדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה".

"לעסוק" – מלשון עסק, שהאדם משקיע בו את כל משאביו ואת כל מרצו, ונכנס "לתוכו" בכל רמ"ח ושס"ה איברי גופו, כך אנו מבקשים להיות עסוקים בתורה, באופן שנראה בה את מרכז חיינו.

ברור כי התורה היא "עסקו" של הלומד תורה לשמה דווקא. העוסק בתורה לשמה אינו רואה בה עיסוק צדדי, הוא אף אינו מתייחס אליה כאל מכשיר ומנוף לקידום, כי אם כאל תכלית חייו.

הלומד תורה לשמה – חדור להט להספיק עוד ועוד, להעמיק ולחתור לאמת של ידיעת תורה, לרדת לעומקם של דברים, ולגלות עוד ועוד רבדים בים התלמוד.

כיצד נראה אדם שהתורה היא עסקו היחיד? כ"חולה אהבה", שיכור לתורה, הוא יחשוב: הלוואי שיוכל לא לישון, לא לאכול, רק כל הימים וכל הלילות להתייגע, לעיין ולשתות בצמא את דבריה.

הדרך להגיע אל המצב האידיאלי של לימוד התורה מתוך כוונה מזוקקת, עוברת בהכרח דרך לימוד שמעורבות בו גם פניות אישיות, שיקולים צדדיים וחיצוניים (לשם תואר, לשם כבוד, לשם משכורת, או אפילו לשם שכר בעולם הבא).

בעבודת ה' יש לעלות בשלבים. איש אינו יכול לקפוץ הישר לשמים. עליו להציג את רגלו בתחילה על השלב הראשון בסולם, וממנו יעלה לשלב הבא אחריו, וכן הלאה. השלב הראשון הוא תמיד "שלא לשמה".

אולם האדם צריך לזכור כל העת, כי מטרתו היא להגיע ללימוד "לשמה". אין להישאר בשלב התחתון של "שלא לשמה", ולחתום שם קבע. אסור להסתפק ברמה הנוכחית, אלא לחתור קדימה.

אם אדם ניגש ללימוד התורה מתוך כוונה טהורה, כדי להשיג את חכמת האמת, מובטח לו שעם לימודו, ייכנס בו חשק להוסיף ולדעת עד כי יזנח את כל מטרותיו הראשוניות.

משל למה הדבר דומה? לאדם, שאין לו מושג על העושר הנמצא בארמון המלך, ועל כן אין הוא חש צורך להיכנס אליו. לאדם זה אין דחף להכיר מה שהוא כלל אינו מודע לקיומו. אולם ברגע שהוא נכנס לפרוזדור הארמון, הוא טועם מעט מן הטוב הצפון בבית פנימה. כעת הוא רואה דלת של חדר פנימי יותר, והוא כבר חש דחף לבחון מה מצפה לו שם.

כאשר הוא נכנס לחדר הפנימי, הוא לא מתאכזב, בהיווכחו כי אכן רבה היא הטובה בחדר זה מזו הנמצאת בפרוזדור החיצוני. כעת הוא מבחין בפינת החדר בדלת המובילה לחדר פנימי יותר. תשוקתו לא נותנת לו מנוח, עד אשר יפתח אותה ויגלה אוצרות נוספים, אוצרות אשר בעבר לא שיער כלל שהם קיימים. כך הוא ייכנס יותר ויותר אל תוככי הארמון, וכל זאת בלהט הולך וגובר.

כך הוא גם בלימוד התורה. כאשר אדם לומד תורה לשמה, הוא טועם את טעמה של האמת, והוא זוכה למעט מן האור הגנוז בתורה.

כל עוד אינו חותר לידיעת האמת – הוא נותר "מחוץ לארמון", אבל אם יתחיל מתוך חתירה להגיע לאמת, אפילו אם כוונתו כעת היא ל"שכרו בצידו", מכל מקום יפתחו בפניו שערים, והוא יזכה להציץ להיכלות פנימיים. חשקו יגבר לדעת עוד ועוד, ובסופו של דבר הוא יזכה ל"תורה לשמה".

זוכה לדברים הרבה

הכוונה לאותם הדברים המפורטים בהמשך: "נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום וכו' וכו'". הלומד תורה לשמה הריהו זוכה – ובאופן מיידי, בבת אחת, הוא נוסק לפסגות.

כל עובד ה', וגם כל לומד התורה שלא לשמה, רוכש את מעלותיו תוך כדי קרב עיקש עם יצרו. הוא נאלץ "לכופף" את מידותיו הרעות ולהכניען, ועל כן הוא עולה בסולם שלב אחר שלב, עד שלבסוף זוכה הוא להשיג את כל המעלות.

לעומת זאת, "העוסק בתורה לשמה, זוכה (מיד) לדברים הרבה": כבר מלכתחילה "כל העולם כולו כדאי הוא לו" והוא "נקרא רע אהוב" – הוא מחובר ומקושר לבורא העולם, וממילא כלולות בו כל המעלות הטובות: "ומלבשתו ענוה ויראה וכו'" עד ש"מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".

כל העולם כולו כדאי הוא לו

היה ראוי שייברא העולם אך ורק למענו של התלמיד חכם, והעולם אמנם מתקיים בזכות תורתו.

ננסה רק לדמיין את ההיקף של ההצהרה הזו: תבל ומלואה, בעלי חיים למיניהם, צמחים בשלל סוגים, שמים וארץ, מאורות וגלקסיות ענק.

וכל המכלול המרהיב והמסועף הזה נועד לשרת יהודי אחד היושב בפינתו ואינו מש מעם הגמרא. מדהים!

יש עמנו גם דוגמה מאלפת: רבי חנינא בן דוסא, התנא הקדוש – הקב"ה העיד עליו: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני" – ובצד השני של המאזניים: "חנינא בני – די לו בקב חרובים מערב שבת עד ערב שבת".

אין כאן קשר של ניגוד אלא השלמה: רבי חנינא, לרוב קדושתו ופרישותו, הספיק לו קב חרובים דל למשך שבוע ימים. זו היתה הכמות שנטל לצורך קיום הגוף, אבל – עושר הזכויות שהניבו תורתו ועבודתו – עמד לדורות. בכוחן התפרנסו והתכלכלו כל מיליארדי האנשים יושבי תבל. מדהים!

ראו זה פלא: "כל העולם כדאי הוא לו" – מה גדול כוחו של יחיד הדבק באמת בטהרתה!