התורה מכשירה את העוסק בה למעלות נוספות, 'מכשירה' – הן במשמעות של הכנה – התורה מכשירה אותו להיות ראוי למעלות נשגבות, והן במשמעות של הכשר וטהרה – שהרע מתפוגג מקרבו.

בתחילה, התורה מטהרת את האדם, עוקרת ממנו את המידות הרעות וההרגלים השליליים. כאש המצרפת את המתכת, ומוציאה ממנו את הסיגים, כך התורה מזככת את האדם מהרוע המעורב בו מטבעו.

במקביל, התורה מרוממת אותו לרכוש מידות טובו, ממריצה אותו לעשות מעשים טובים, ומטהרת את מחשבותיו.

התנא מציין כמה מידות שלהן מוכשר העוסק בתורה לשמה: צדיק, חסיד, ישר ונאמן.

צדיק – הכובש את יצרו ונוהג כפי שהתורה דורשת ממנו.

חסיד – הנוהג לפנים משורת הדין ועושה מעבר למה שנדרש ממנו על פי גדרי ההלכה.

ומה התוספת בתכונות "ישר" ו"נאמן"? – אלו הגדרות למידת צדקותו וחסידותו. הוא נהג בצדקות ובחסידות באופן קבוע ובתמידות. מידות אלה ינחו את דרכו, והוא ילך לאורו באורח מישור, נאמן לדרכו, מבלי לנטות ממנה ימין ושמאל.

מדברי המפרשים עולה, כי השבח העיקרי של כל המידות הללו הוא – היות האדם נאמן לדרכו, הולך בקביעות בדרך האמת. זוהי דרכה של האמת, שעומדת לעולם ואינה משתנה.

במרוצת ההסטוריה היהודית היו אנשים שעסקו בתורה, ואף היו בקיאים בה, אך לדאבון הלב נשרו באמצע הדרך, ולא נשארו נאמנים לבורא ולתורתו.

כך אירע עם דואג האדומי ואחיתופל, אשר היו מגדולי חכמי התורה ומראשי הסנהדרין, ולבסוף נכשלו בחטאים כבדים. כך אירע גם עם יוחנן כהן גדול, ששימש בכהונה גדולה במשך שמונים שנה, אך בסוף ימיו הפך לצדוקי.

כיצד הם הידרדרו כל כך? בדברי משנתנו נמצאת התשובה – כי הם לא למדו תורה לשמה. אילו היו עוסקים בתורה לשמה, הם היו נשארים נאמנים לדרכה, ולא היו שונים ופורשים.

העוסק בתורה לשמה נותר נאמן לתורת אמת, היא שומרת צעדיו לבל ימוט.

ומרחקתו מן החטא, ומביאתו לידי זכות

המשך המשנה מתמיה: אם כבר נאמר על העוסק בתורה לשמה, שהוא זוכה להיות צדיק וחסיד, ישר ונאמן לדרך התורה, האם יש צורך להוסיף, כי התורה מרחקת אותו מן החטא?

התשובה היא: אכן, גם לאדם בדרגה גבוהה נותרת הבחירה, גם לרגליו פרושה הרשת והוא עלול להוציא מכשלה מתחת ידו, להורות בטעות שלא כדין, או להכשל מחוסר ידיעה. אבל הלומד תורה לשמה – מקבל סיעתא דשמיא מיוחדת. מן השמים יעזרוהו, שלא תיקרה לידו תקלה. התלמוד מעיד, כי חסידים ראשונים לא הביאו מעולם קרבן חטאת, הבא על עבירה בשוגג. אפילו על ידי הבהמה שלהם לא נסבבה תקלה.

התורה היא כמו מקוה מים המטהר כל טמא, אם חס וחלילה נכשל האדם בחטא – על ידי למוד תורה לשמה יכול להזדכך עד כי רושם העבירה ימחק ממנו כליל. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה – את אהבתו של הלומד לשמה מאהבת הבורא ותורתו.

ונהנין ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה

התנא מונה ארבעה תחומים, שבהם מפיקים הבריות הנאה ותועלת מן העוסק בתורה לשמה, התחומים הם עצה, תושיה, בינה וגבורה.

ה"עצה" – היא החכמה לראות את המצב נכוחה, והידיעה באלו דברים יש להתמודד עמו.

ה"תושיה" -  היא תוצאתה של החכמה, הדעת כיצד לקיים את העצה הלכה למעשה.

"בינה" – אף היא תוצאה של החכמה, אבל היא מורכבת יותר, מסוגלת להבין דבר מתוך דבר.

"גבורה" – היא גבורתו של הגובר על יצרו.

מי הנהנה ממעלות אלו?

- בראש ובראשונה האדם עצמו. חכמת התורה שבקרבו, מעניקה לו את היכולת לראות כל דבר בבהירות, להבחין במהות האמיתית מבעד למסווה.|

בכל מצב, הוא ידע לעוץ לעצמו עצה, ואף תהיה בידו התושיה, כיצד להנצל מפיתוי היצר. גם אם המוקש אינו גלוי לעין, הוא יבחין בו, משום שרכש בינה להבין דבר מתוך דבר. הוא מזוין ב"כלי הנשק" שרכש על ידי תורתו, יש בו הגבורה הדרושה להתגבר על פיתוי היצר.

בנוסף לכך – "נהנין ממנו" – הלומדים ממנו, והציבור כולו – עצה ותושיה, בינה וגבורה.

הלא כל מעשיו הם "לשמה", על כן הוא אינו שומר את חכמתו לעצמו, אלא חולק אותה עם כל החפץ בה.

ונותנת לו מלכות וממשלה, וחיקור דין

החכמה והבינה, שניחן בהן העוסק בתורה לשמה, מביאות לידי כך שהאנשים חפצים לשמוע דברו, ושמים אותו עליהם לשר ולשופט. במיוחד משום שהם יודעים שאין הוא מוּנע במעשיו משיקולים אנוכיים כלל.

למעשה, החכמה היא תנאי בסיסי לכל מלכות ולכל ממשלה. אף מלך לא יכול לקיים את מלכותו לאורך זמן, ושום שליט לא יצליח להטיל שררה, בלא שיסתייע בעצת חכמים ונבונים.

על כן, לצד כל שליט ומלך אנו נמצא אנשים חכמים אשר בפועל הם המניעים את ענייני השלטון בחכמתם ובעצתם. מי לנו חכם יותר מלומדי התורה לשמה, אשר תורתם מעניקה להם עצה, תושיה, בינה וגבורה? ההיסטוריה מוכיחה כי שליטים בכל הדורות נזקקו לעצותיהם של חכמי ישראל: ינאי המלך נזקק להצעותיו של שמעון הצדיק והורדוס נועץ בחכם ששמו בבא בן בוטא. אף אדריאנוס קיסר רומי נעזר ברבי יהושע בן חנניה. בדורות מאוחרים יותר רבי ישמעאל הנגיד היה יועצו של מלך ספרד, ודון יצחק אברבנאל היה יועצו של אלפונסו מלך פורטוגל. דון יוסף נשיא עזר על יד השולטן התורכי, ועוד שליטים רבים נעזרו בתלמידי חכמים כיועצים אם בגלוי ואם בסתר.|

עיקר החכמה הנצרכת ל"חיקור דין", ליכולת לרדת לשורשם של דברים, להבנת המציאות על בוריה. החכם ישכיל לחקור את העדים כיאות, הוא יברר את ההתרחשויות, ימצא את הנסיבות, ויגיע למסקנות המדויקות. רק בכח החכמה ניתן להוציא פסק דין שיהיה אמת לאמיתה. רק בתבונה ניתן להנהיג את העם במשפט צדק.

וכאן נבוא ונשאל:

הכל טוב ויפה, אך מה לכל זאת: מלכות וממשלה וחיקור דין, ולאותו אדם עניו, צדיק וחסיד, היושב באוהלה של תורה ועוסק בתורה לשמה? האם הוא שואף למלכות ולשלטון?! מה בא התנא להודיענו?

על כך יש לומר:

ראשית, היהדות רואה בכל אדם עולם שלם. גם באדם יש מלחמות פנימיות, כוחות הטוב והרע מתגוששים אלו באלו. ל"עוסק בתורה לשמה" מובטח כי התורה תסייע בעדו, והוא יצליח וימליך את שכלו על התאוה להשליט את שאיפותיו הטהורות על יצרו הרע.

שנית, אנשים נכנעים לפניו, מקבלים מרותו ונשמעים לו. סביב הצדיק שוררת הרוממות, יראה של כבוד והערכה. מובן שהצדיק מנצל יראה זו להרבות כבוד שמים, לתת לה' את המלוכה והממשלה.

לכן, דווקא הלומד תורה לשמה שכל מעשיו לשם שמים, הוא שיזכה למלוכה וממשלה, ובידו נתנת האפשרות להשתית את המשפט והדין, שכן אין חשש שינצל דברים אלה לצרכיו האישיים.

רק אחרי שעבר את השלבים הראשונים, לאחר שהוכח כי הוא צדיק וחסיד, ישר ונאמן, ראוי הוא לזכות לחכמת השלטון. איש כזה לבטח ידע לנצל את כח מרותו לטובה ולברכה, ולא חלילה, לתעות בדמיונות של כבוד ושררה.