מגלין לו רזי תורה

כיון שכל מטרתו של העסוק בתורה לשמה היא לדעת את התורה ולהעמיק בחכמתה ככל יכולתו, הוא זוכה שמגלים לו רזי תורה. מי מגלה לו? מן השמים מגלים לו, כמו שכתוב: "סוד ה' ליראיו". (תהילים כ''ד י''ד).

התורה היא חכמה עליונה, ומדרך הטבע אין קרוץ חומר מסוגל להשיג דברים רוחניים שכאלה, אך הראוי לכך זוכה, והתורה ניתנת לו במתנה. משום כך ביקש דוד המלך מאת הקב"ה: "גל עיני, ואביטה נפלאות מתורתיך" (תהילים קי''ט י''ח) . הסר את הכיסוי מעל עיני הבשר שלי, וכך אזכה להשיג דברים נסתרים אשר טמונים בתורתך. על כך אנו מבקשים בכל בוקר מאת הבורא: "והאר עינינו בתורתך".

רבנו יוסף חיים מבגדד "הבן איש חי" המחיש בספרו על מסכת אבות, כיצד "מגלין לו" ליגע בתורה לשמה, אף שלא כדרך הטבע: פעם אחת ישן האר"י הקדוש בשבת ביום, וראה רבי אברהם הלוי את שפתותיו רוחשות. כשהתעורר האר"י שאל אותו מה רחשו שפתיו תוך כדי שנתו.

גילה לו האר"י, כי בכל עת שהוא ישן, עולה נשמתו למעלה, ומלאכי השרת מקבלים אותה, ושואלים אותה באיזו ישיבה היא בוחרת להיות. הנשמה שומעת שם סודות נשגבים בתורה הקדושה. באותה שעה רוחשות שפתיו סודות אלו למטה, בעולם הזה.

נעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק

התורה הקדושה נמשלה למים,  והעוסק בה לשמה ודבק בדבריה, זוכה להיות בעצמו כמעין המתגבר – מחדש חידושי תורה ומוסיף לקח ופלפול. כל העת מפכים ממנו עוד ועוד רעיונות ופרושים המתחדשים ללא הפסקה.

ויותר מזה – הלומד לשמה אינו רק מעיין קטן, המרווה את סביבתו הקרובה, אלא הוא "כנהר שאינו פוסק" – מימיו הולכים למרחוק, ומשקים שטחים נרחבים, הוא מצליח להרוות ציבור רב שצמא לדברי תורה וחפץ לדעת דבר ה'.

מה לגבי אלו הרחוקים מן התלמיד חכם מבחינה גאוגרפית, או רחוקים ממנו שנות דור, ורוצים אף הם לדלות ממימיו? גם לכך מתאימה ההקבלה למעיין ולנהר. בתחילה ישמעו אותו הקרובים אליו – אלו הדרים בסמיכות למעיין. אחר כך יעלו את דבריו על הכתב, ויפיצו אותם, או אז ילכו ויתפשטו דבריו כנהר עד למרחקי מקום וזמן.

והוי צנוע

אחרי פרוט כה נרחב של שבחי העוסק בתורה לשמה בא התנא ואומר לו: אחרי כל זה, אף על פי שיש לך עצה ותושיה, מלכות וממשלה, חיקור הדין, ואפילו רזי תורה, עד שהנך כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, זכור ושים לב להיות... צנוע.

אמנם כבר קודם נאמר במשנה כי התורה "מלבשתו ענווה", אף על פי כן יש לחזור ולהזהיר על הענווה. לאחר שזוכה לכל אותן מעלות שנזכרו לעיל, עליו תמיד לזכור, כי הענווה והצניעות הן תנאי הכרחי לשמירת כל הדרגות הנעלות שהשיג בלימוד התורה.

לוחות הברית הראשונים ניתנו למשה רבינו בהר סיני לאחר ארבעים יום וארבעים לילה ששהה בשמים ולמד תורה מפי הבורא. מה קרה ללוחות אלו? – סופם שנשברו, כי ניתנו בפרסום גדול. לעומתם "לוחות שניים" שניתנו ללא קול ובצנעה, הם נשתמרו ונשארו בשלמותם. כנאמר (מיכה ו', ח'): "ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת".

לא בכדי נסמכה מידת הענווה לשלביה אל הדימויים למעיין ולנהר. הן כך דרכה של תורה, שנמשלה למים, ללמדנו: "מה מים מניחין אותם במקום גבוה והולכים למקום נמוך – כך דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". התורה עוזבת כל גבה לב, המרגיש עצמו מרומם מאחרים, והולכת לשכון אצל מי שצנוע ונחבא אל הכלים.

ארך רוח ומוחל על עלבונו

כחלק מהצניעות הנדרשת, ראוי לו שיהא "ארך רוח" – מעביר על מידותיו ואיננו כועס, "ומוחל על עלבונו" – גם אם שומע חרפתו ונעלב, איננו משיב למחרפיו דבר אלא מבליג ושותק.

שלוש מידות אלה נצרכות לתלמיד חכם במיוחד כדי שיהיו "מגלים לו סתרי תורה", והוא נעשה כ"מעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק":

כנגד "סתרי תורה" שניתנו לו, נאמר שעליו להיות "צנוע" – שאינו מפרסם חכמתו ברבים, בעיקר לא בכל הנוגע לידיעותיו בסתרי תורה.

כמו כן, כאשר הוא הופך ל"מעיין המתגבר" ומשמים מרבים גבולו בתלמידים, עליו להיות עמם "ארך רוח" – לא למהר ולשטוף אותם בזרם כביר של ידיעותיו, אלא ללמדם קמעא קמעא, להשקותם כפי יכולתם לשתות, מתוך נחת רוח ומאור פנים.

ולבסוף – כאשר הוא כבר בבחינת "נהר שאינו פוסק", כשזרם הפונים אליו גדל ובתוכם באים אף אנשים פשוטים וגסי רוח, עליו להתאזר בתכונת "מוחל על עלבונו".

עליו להלך כנגד רוחו של כל אחד, לשמוע גם את ענייניהם הפעוטים, ולהתעסק עם דברים של מה בכך. המפגש עם ההמון גורר לעיתים מזומנות ביקורות לא מוצדקות, ואף עלול לגלוש לחרפות ולבזיונות – את כל אלה עליו לשאת באורך רוח ולמחול על עלבונו, כיאה למנהיג נאמן.

ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים

השלב הסופי, המעלה הגבוהה ביותר, שיכול האדם להגיע בעולם הזה היא – להיות "מרומם על כל המעשים". מי הם "המעשים"?

העולם הזה הוא "עולם המעשה" – הכל עשוי ומוגדר בתבניות גשמיות. אולם העוסק בתורה לשמה, שאינו מעוניין בטובות העולם הזה, סופו להתרומם מעל החומר ולהתחבר לחכמה אלוקית אינסופית, שאין לה גבולות של מקום ושל זמן.

כיון שכך, גם ההנהגה עמו אינה בדרך הטבע, ואין הוא נשלט על ידי דברים שבדרך הטבע, אלא כל חייו מתנהלים בדרך ניסית.

לא רק שהוא אינו מסור להנהגה הטבעית, אלא אף הטבע מסור בידו, ככלל הידוע: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". דבר זה אינו נובע רק מכוחות הניתנים לו במתנה, אלא זוהי תוצאה ישירה של היותו שולט על החומר – הן הוא הצליח להשליט את רוחו על גופו, ועל כן שוב אין הוא כפוף לחוקי החומר.