רבי יהושע בן לוי

רבי יהושע בן לוי היה מגדולי האמוראים בדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל. ריב"ל היה גדול הדור, ידיו רב לו בהלכה, ושמו מוזכר בענייני הלכה מאות פעמים בתלמוד. הוא אף נחשב לבקי באגדה.

במשנה זו מדבר רבי יהושע בן לוי על החובה לדאוג לכבוד התורה, על החובה לעסוק בה תדיר, ועל מעלתו של העוסק בה.

מתוך אהבתו לתורה לא מש מזכרונו של ריב"ל יום מתן תורה. אף במשנתנו מעלה ריב"ל על נס את המעמד ההיסטורי הזה, שממנו יסוד וממנו פינה להנחלת התורה לדורות הבאים.

הגמרא מספרת כי פעם ראהו תלמידו רבי חייא בר אבא כשהוא ממהר ברחוב עם נכדו הקטן, ועל ראשו הוא חובש חתיכת אריג פשוטה, ולא את כובעו שעימו היה רגיל לצאת לרשות הרבים בדרך כלל. שאלו התלמיד לפשר הדבר, וריב"ל השיב כי הוא מיהר להביא את הילד לבית הכנסת ולא הספיק להניח את כובעו לראשו. שאלו רבי חיא: מהי הבהילות הזו, שלא להפסיד אף רגע קטן בחבישת הכובע?

ענה לו ריב"ל: "וכי קל הדבר בעיניך? הלא הלימוד עם הנכד, וכל שכן עם הבן, נחשב לאדם כאילו הוא עומד כעת לפני הר חורב ומקבל את התורה, שכן בלימוד עם הצאצאים הוא ממשיך את מסורת קבלת התורה. אם כן, סיים ריב"ל את דבריו ואמר: "עומד אני להיות חלק ממעמד הר סיני - ולא ארוץ?!"

אכן רבי יהושע בן לוי מסר נפשו על התורה ועל הנחלתה בישראל.

בזכות תורתו ובזכות חסידותו המופלגת נתעלה ריב"ל מעל לגשמיות, וממש כדבריו במשנתנו לגבי העוסק בתורה, אף הוא היה בן חורין משעבוד החומר. הוא היה זוכה תדיר לגילוי אליהו הנביא. בימיו אף לא נראתה הקשת, ותפילותיו על הגשמים נענו מיד. מחמת מעלתו הגבוהה היה לו שיג ושיח עם מלאכים, ואף ממלאך המוות למד כמה דברים. ריב"ל היה מן הבודדים שנכנסו לגן עדן בחייהם, ולא טעמו טעם מיתה וקבורה!

בת קול יוצאת מהר חורב

רבי יהושע בן לוי אומר כי מדי יום ביומו באופן תמידי וללא הפסקה יוצאת בת קול מהר חורב – הוא הר סיני. אותה בת קול מזרזת ללימוד התורה, ומתריעה בפני הזלזול בה, זלזול המתבטא בראש ובראשונה בכך שאין עוסקים בתורה תדיר.

מהי אותה בת קול? ומדוע היא יוצאת דווקא מהר חורב?

'בת קול' פירושה הפשטני הוא: הד הנגזר מקול שקדם לו. כדרך קול שיוצר הדים שממשיכים להישמע אף לאחר שנפסק הקול עצמו.

"בת הקול" שעליה מדבר ריב"ל היא בת קולו של מעמד הר סיני – כביכול קולו של הקב"ה, אשר נגלה שם לעיני כל ישראל. בחורב אף ענו כל ישראל ואמרו בקול גדול "נעשה ונשמע". אף הדיו של קול זה שיצא אל מול הר חורב ממשיכים להדהד כל העת וללא הפסקה.

היכן נשמעים הדיו של מעמד הר סיני, ומי זוכה לשמוע אותה בת קול?

ראשית, הקול מהדהד בנפשו של כל יהודי המקיים את ציווי התורה "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך... יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב..."

כאשר ייזכר האדם באותו המעמד, יהדהדו בלבו קולותיהם של בני ישראל, המכריזים כי הם מקבלים את התורה ללא היסוס.     שלא כשאר האומות אשר רצו תחילה לדעת למה הם נדרשים, קיבל עם ישראל כולו את התורה ללא תנאים מוקדמים – בהכריזו "נעשה ונשמע".

גם אם הדברים מחייבים מאמץ והשקעה, אף שדברי התורה מתנגדים לטבעו החומרני של האדם, ואף שכל אדם נאלץ להקדיש מזמנו לפרנסה ולשאר צרכי הגוף – בכל זאת – "נעשה ונשמע".

האם כעת יכול אדם להתכחש לברית שכרת מרצונו עם בוראו?! כיצד יכול הוא להתחמק ולהשתמט בטענות ובתואנות שאין לו פנאי ללמוד?!

מי זוכה לשמוע בת קול?

עזה הקושיה על המשנה: מדוע איננו שומעים אותה בת הקול? ובכלל מה צורך בבת קול שאין לה שומעים?

התשובה בקצרה: אין שומעים – כאשר לא רוצים לשמוע. החפץ לשמוע צריך תחילה לרצות לקבל את הדברים. כאשר ירצה האדם, הוא כבר "ישמע" את הדי בת הקול.

לעתים היא תופיע בנפש האדם כקול פנימי, הדוחק בו להתעורר מקפאונו. כך, ללא הזמנה, עוברים מדי פעם בלב כל יהודי הרהורי חרטה, מחשבות של תשובה, של השתוקקות ושל כיסופים. אם הוא רגיש דיו לצלילי נשמתו, הוא יחוש בבת קול זו.

פעמים אחרות יאנה הקב"ה לידו מקרה אשר יותיר עליו רושם עז, ואם ירצה האדם – הוא ישכיל לראות בו אות משמים כי עליו להתעורר מתרדמתו.

להדים המתפזרים יש גוונים רבים, והם מתפשטים בדרכים שונות. כל הרוצה – ישכיל לקלוט את השדר שנשלח אליו, הוא ההד שיצא בשבילו במיוחד מהר חורב.

אוי להם – לבריות

מהו המסר, אשר נושאת עמה אותה בת הקול? "אוי להם לבריות, מעלבונה של תורה".

לא נאמר "אוי לה לתורה", אלא "אוי להם לבריות", התורה אינה מתמעטת, אינה נפגמת ואינה ניזוקה, בין אם לומדים אותה ובין אם לאו. התורה היא השלמות, היא האמת הנצחית הבלתי משתנית. העולם יגיע לבסוף לשלמות, בין אם יעסוק האדם בתורה ובין אם לאו.

אך אוי להם לבריות, שכן עלבונה של התורה הוא עלבונם. הם מתגלים במלוא עליבותם בזאת שאינם מכירים בגודל המתנה שניתנה להם. משל לאדם שהמלך היה אוהבו, ועל כן החליט להעניק לו שי: הוא נתן לו פרק זמן קצוב של שעתיים, בו הוא רשאי להיכנס לאוצר המלך ולקחת דינרי זהב ככל שיספיק. הלה, תחת לנצל אותן השעות, זנח את הדינרים בפינתם, ופנה לעיסוקים אחרים – אכל, שתה וישן...

האם ניתן לומר, כי הדינרים "נעלבו"? האם ערכם ירד בעיני העולם?

הדבר היחיד שקרה הוא, שבמעשיו הוכיח האיש הלזה כי הוא שוטה מופלג ואינו מבין ערכו של זהב, מכאן ואילך הוא נהיה למשל ולשנינה, ומעשהו מעורר לעג וקלס בעיני הכל.

כך הוא מצבו של האיש שאינו מנצל את פרק חייו שנקצב לו בעולם הזה "לאסוף" דברי תורה ככל שביכולתו, אלא מבזבזו בעיסוקים טפלים. במעשיו הוא מוכיח את קוצר דעתו, את אי יכולתו – או נכון יותר לומר: אי רצונו להשיג חשיבותו של לימוד התורה.

האם התורה "נעלבה"? ודאי שלא, אף על פי כן, ברור כי העולבים בה יבואו על עונשם. אם כן, "אוי להם לבריות" – להם ולא לתורה, לאותם האנשים שהוכיחו במעשיהם את "עלבונה של התורה" – קלונם נגלה לעין כל, וסופם שלא יכלה "אוי" מפיהם.

מהו "אוי"?

מכרזת בת הקול היוצאת מהר סיני מכרזת ואומרת – "אוי להם" – אנחת "אוי" תפרוץ מפיהם, זעקת שבר מצפה להם – "לבריות", מחמת "עלבונה של תורה" – על כך שהם, כביכול, מעליבים אותה, ואינם עוסקים בה תדיר.

זעקה זו תפרוץ מעמקי נשמתם בעת שהיא תעלה לשמי מרום, האמת תתגלה במלואה. הבושה תעטוף אותם, הכלימה תכסה פניהם כאשר תתגלה עליבותם במערומיה. הצער ימלא את כל ישותם בראותם את הנזק ואת ההפסד שגרמו לעצמם, ו"אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה".

בכל יום ויום

לשם מה צריכה אותה בת קול לצאת "בכל יום ויום", באופן תמידי ובלתי פוסק? מדוע לא די שתצא רק מעת לעת.

ללמדנו, כי עסק התורה צריך להיות תמידי, יום-יומי ובלתי פוסק. בת הקול באה לזרז על כך שכל יום שעובר ללא לימוד, הוא הפסד שאין לו תקנה. בכל רגע האדם יכול ללמוד עוד דבר תורה, לחדש עוד חידוש, לגדול עוד בהשגתו הרוחנית. יום שעבר בבטלה הריהו זועק באזני האדם, ואנחתו נוקבת ומייסרת: אוי ואבוי, כמה חבל!