כל אדם הלומד מחברו דבר תורה כלשהו, עליו לנהוג כלפיו ביחס של כבוד. כראיה לדברים מובאת הנהגתו של דוד המלך כלפי אחיתופל, וממנה עלינו להסיק בקל וחומר מהי דרך ההנהגה הנאותה כלפי כל אדם שלימדנו דבר תורה.

מיהו אחיתופל? אחיתופל הגילוני, היה תלמיד חכם מופלג, ראש הסנהדרין בימי דוד. מפאת חכמתו העצומה הוא שימש כיועצו של דוד המלך, ועל פיו נשק כל דבר. חז"ל מלמדים אותנו כי לפני שיצאו בני ישראל למלחמה, היו מתייעצים תחילה עם אחיתופל, ורק לאחר שהסכים למהלך, היו נמלכים בסנהדרין ושואלים באורים ותומים".

אלא שתוכו לא היה כברו. איש חכם זה היה תאב שררה, ותאווה זו היא שהכשילתו לבסוף. אחיתופל סבר, כי הוא ראוי למלוך, ומשום כך חבר לאבשלום בעת שמרד בדוד אביו, והפנה עורף לדוד, רעו משכבר הימים.

כאשר הבין אחיתופל שהמרד עתיד להיכשל, והוא עצמו יואשם כמורד במלכות, הקדים ואיבד את עצמו לדעת בתליה. חכמינו מנו אותו בין אותם אנשים, אשר "נתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, ולכן, מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידם נטלוהו מהם". הם גם הזכירו אותו בין שבעת האנשים, אשר "אין להם חלק לעולם הבא".

והלא דברים קל וחומר

מידותיו של אחיתופל עמדו ביחס הפוך למעלת חכמתו, ובכל זאת נהג בו דוד כבוד מכיוון שלמד ממנו שני דברים. חז"ל מגלים לנו כי כל ימיו היה אחיתופל מבזה את דוד ומתכבד בקלונו. הוא אף דאג להזכיר לדוד שוב ושוב את מעשה בת שבע, אף על פי שדוד כבר שב בתשובה וחטאו התכפר. הרי לנו: אף שאחיתופל התייחס אל דוד שלא כראוי – ביזהו, השפילו ואף חתר תחתיו, בכל זאת נהג בו דוד כבוד והתייחס אליו כאל רבו, והכתיר לראשו תארים מופלגים: "רבי אלופי ומיודעי".

לפי זה מתחדד הקל וחומר שהובא: "ומה דוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומיודעו" – התלמיד הוא דוד מלך ישראל, נעים זמירות ישראל, שהקב"ה באהבתו אותו קורא לו: "דוד עבדי", והבטיח לו שכסאו ייכון לנצח, וממנו תצמח הגאולה העתידית. ואילו "המלמד" הוא אחיתופל, אשר הרע לדוד, ואיבד את חלקו לעולם הבא.

למרות כל זאת חולק לו דוד כבוד, מן הסיבה שלמד ממנו שני דברים בלבד. "על אחת כמה וכמה ללומד מחברו" – מאיש ישר וכשר כמוהו – "שצריך לנהוג בו כבוד" אם אמנם למד ממנו דבר מה.

הלומד מחברו

הביטוי "הלומד מחברו" מאלף אותנו לקחי מוסר עמוקים:

במשנה לא כתוב: "מי שלימדו חברו" או "המלמד את חברו". הדגש "הלומד מחברו" בא לומר, שגם אם הלומד למד מחברו, מבלי ש"המלמד" התכוון ללמדו, בכל זאת הלומד חייב לנהוג, בו כבוד. לדוגמה: המלמד האיר את הנושא מזוית שונה, נתן גוון אחר לדברים, וכך התחדש לשומע רעיון שלא חשב עליו בתחילה. נמצא שהוא למד מחברו דבר, ש"המלמד" כלל לא חשב עליו, ולא התכוון לומר לו. במקרים כאלה ראוי לשומע שמכאן ואילך ינהג כבוד במי שלימדו, גם אם הוא "למד", מבלי שהיה לו "מלמד".

אדם מוכן לשמוע דבר חכמה ומוסר מרבו, אך קשה לו לקבל מוסר מחברו, גם אם הוא אומר לו דברים נכוחים. יש מחסום של גאווה טבעית המונע לשמוע זאת מידיד, קרוב, שכן או אח.

אולם הברייתא אומרת "הלומד מחברו" – מכל אחד ניתן וראוי ללמוד אף מאיש השווה לו כערכו. גם אם אין מדובר, אלא ב"פרק אחד או הלכה אחת... או אפילו אות אחת". כל אדם יכול וצריך ללמוד מחברו, את מה שיש ללמוד ממנו, ואף להכיר טובה על כך.

פרק אחד, או הלכה אחת, או פסוק אחד, או דיבור אחד, או אפילו אות אחת

הברייתא מביאה רשימה מדורגת של מה שלמד האדם החייב לכבד את חברו: פרק – הלכה – פסוק – דיבור – או אפילו אות אחת.

כיצד ניתן ללמוד קל וחומר מדוד שלמד שני דברים, למי שלמד רק אות אחת?התשובה היא: כל אות היא עולם שלם. חשיבותה של אות אחת בתורה אינה נופלת מחשיבותו של דיבור אחד או פסוק שלם. כל דברי התורה חשובים הם במידה שווה. שלמות התורה תלויה בכל מילותיה, אותיותיה ותגיה. לפיכך, אין מקום לחלק בין שני הדברים שלמד דוד מאחיתופל לבין אפילו אות אחת, שלמד האדם מרעהו.

ואין כבוד אלא תורה

התנא מוסיף, כי יש לכבד כל מי שנודע כחכם בתורה, אף אם לא למד ממנו מאומה. אם את חברו עליו לכבד משום שלמד ממנו דבר אחד מן התורה, הרי שאת החכם ממנו עליו לכבד, משום שכבודו הוא כבוד התורה.

אמר רבא: כמה טפשאי (טפשים) שאר אנשי דקיימו (שעומדים) מקמי (מפני) ספר תורה, ולא קיימי מקמי גברא רבא (ואינם קמים בפני אדם גדול)" – הלא האדם הגדול הוא התגלמותה של התורה, ואם אדם חולק כבוד לספר הדומם, על אחת כמה וכמה שעליו לחלוק כבוד ל"ספר תורה חי".

ואין טוב אלא תורה

בעולמנו יש דברים רבים שמוגדרים כטובים, אך בכל אחד מהם יש גם חסרון – אין טוב בלי רע. העושר נחשב כמעלה, אך יש "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה', י"ב). הטוב היחיד שאין בו שמץ של רע, ואין בצידו חסרון – הוא התורה. "אין טוב אלא תורה", שנאמר (משלי ד', ב'): "כי לקח טוב נתתי לכם".

מדוע נקראת התורה "לקח"? כדי שנדע להתייחס אליה כמו "מקח", כמו אל עסק, ולא כאל מתנה גרידא. כאשר אדם פותח עסק, הוא עובר שלבים רבים: תחילה עליו להשיג רישיון, אחר כך הוא משלם מיסים, שוכר מקום, מרהט אותו, רוכש ציוד איכותי, ומשקיע ממון ומרץ רב – עד שהוא זוכה לחנוך את החנות, משאת חלומותיו.

הגיע הבוקר הראשון, הוא פותח את דלת חנותו וממתין לקונים, אך אף קונה לא בא. האם יסגור את החנות וחסל? ודאי שלא – הלא הוא השקיע בעסק את כל הונו ואונו!

הוא יבוא שוב למחרת, ובדיוק בשעה המיועדת יפתח, ויחכה. גם אם יחזור המצב העגום על עצמו, הוא ימשיך לפתוח את חנותו ביום השלישי והרביעי. הוא יקח הלוואות נוספות, יפרסם בכל אמצעי התקשורת, וימשיך לצפות לקונים ולרווחים. עסק הוא עסק.

כך צריך לנהוג עם התורה – "הלקח" שקיבלנו מהקב"ה: כאשר אדם בא לשמוע שיעור תורני, הקשיב, ניסה להתרכז, אך לא קלט מאומה. האם למחרת לא יופיע?! האמנם "מחסלים" את העסק מיד?

גם כאשר אדם ילמד ולא יבין, האם עליו להרים ידיים ולנטוש? האם גם לאחר יום גרוע בעסקיו, הוא מכריז מיידית על "פשיטת רגל"?!

כשם שבעסקי מקח וממכר לא מצפים לרווח מיידי, אלא קוצרים את הפירות רק לאחר זמן, כך גם בתורה יעבור זמן רב עד שתבוא ההנאה והלומד יחוש סיפוק.

אומנם קיבלנו את התורה במתנה, אך צריך לנהוג בה כמו במסחר, לעמול ולהשקיע לאורך זמן. כשהלימוד יהיה ה"ביזנעס" האישי שלנו – הכל יראה אחרת...