כך היא דרכה של תורה

הברייתא שלפנינו מתארת את חייהם של לומדי התורה: ראשיתם חיי צער ודחק, בלא ליהנות מהעולם הזה כמלוא הנימה, ובסופם חיי אושר בעולם הזה, וטובה בעולם הבא.

למי מופנים הדברים? האם אלו דברי עידוד ונוחם לעניים, או שמא יש כאן גם דרישה מן העשירים – לעזוב את עושרם ולחיות חיי עוני?

התשובה היא: לאלו וגם לאלו, זוהי פנייה לכל אחד ואחד.

אדם שפרנסתו דחוקה עלול לסבור, כי לא עליו מוטלת החובה לעסוק בתורה – הן בקושי יש לו כדי מחייתו, ועליו להקדיש את זמנו ואת מרצו להגדיל את פרנסתו, ולהינצל מחיי הדחק והמחסור. על כן אומר לו התנא: "כך היא דרכה של תורה" – גם במצבך הנוכחי מחוייב אתה לעסוק בתורה. כל עוד יש לך כדי חייך, צרכי הקיום הבסיסיים – "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן - ובתורה אתה עמל" – עליך להסתפק במועט שיש, ולעסוק בתורה.

תכלית קיומו של האדם בעולם הזה היא לימוד התורה. אם יפנה את כוחותיו כדי להנעים את שהותו בעולם הזה, הוא עלול לצאת מן העולם בלא שניצל את זמנו למימוש תכליתו.

התנא מוסיף ואומר לו דברי נוחם: דע לך, אם תקיים את חובתך הבסיסית, אף ש"חיי צער תחיה" ובכל זאת "בתורה אתה עמל" – "אם אתה עושה כן – אשריך וטוב לך", מובטח לך אושר רוחני כבר בעולם הזה, שכן כל ימיך תדע שמלאת את חובתך והשגת את התכלית שלמענה אתה חי.

זאת ועוד, במשך הזמן, ככל שתטעם יותר טעמה של תורה ותראה כי טוב, תבוז להבלי העולם הזה ולהנאותיו.

כמו כן צפויה לך טובה רבה בעולם הבא – פרי יגיעתך ועמלך בעולם הזה – ושכרך רב יותר משל האחרים, שהרי השכר נמדד לפי הצער, לפי ההשקעה.

כל זאת – למי שמתמודד עם דוחק ומחסור.

ומה אומרת הברייתא לאמידים, לאלו שלא נתנסו בנסיון העוני? אף באוזניהם היא מדגישה ואומרת: "כך היא דרכה של תורה" – כך, ולא אחרת.

הברייתא פונה לכל אדם, ובמיוחד לאמידים ולעשירים ואומרת להם: אם אתה רוצה לזכות בכתרה של תורה, עליך למעט בהנאות העולם הזה. אדם השקוע בהבלי העולם ובתענוגותיו, לא יעשה חיל בלימוד התורה, מדוע?

משום שתורה היא חכמה רוחנית, ולהשגתה זקוקים למחשבה עדינה ורגישה, לשכל המסוגל לקלוט עניינים דקים מופשטים מכל חומריות. אדם השקוע בגשמיות עד למעלה ראש, שהסתגל להרהר בנושאים חומרניים, קשה לו להתחבר אחר כך לאורח מחשבה נעלה. שכלו הגס יהיה אטום בפני דקיות רוחניות, מוחו יהיה עבה מכדי לחדור לנבכי סוגיה סבוכה.

ועוד: לימוד התורה באופן הראוי הוא כאשר התורה היא "עסקו" של האדם, אליו מגמתו, ובו הוא משקיע את כל מרצו. אדם הנוטה אחר תענוגי הגוף ומקדיש זמן ומחשבה כיצד להנעים את חייו, אינו יכול להתייחס לתורה כאל עסקו העיקרי.

התנא מזהיר מפני הרדיפה להעלאת רמת החיים ואומר: "פת במלח תאכל" – הסתפק במועט, אל תהלך בגדולות ואל תתאווה לחיי רווחה ונוחות, שכן הדבר ירחיק אותך מלימוד התורה.

האם צריך לאכול דווקא "פת במלח" או לישון על הארץ – לאו דווקא, אלא כל אדם צריך להסתפק במה שיש לו ולא להיגרר למרוץ אין סופי אחר מילוי שאיפות חומריות. עליך להיות מוכן להקדיש מזמנך לתורה גם אם אורח חיים הנעלה הזה יחייב אותך להסתפק במינימום ההכרחי.

אם ברכך ה', ויש בידך לחיות ברמה גבוהה יותר, מבלי להשקיע את זמנך בסיפוק צרכי החומר, אין בכך רע – ובלבד שכל העת "בתורה אתה עמל".

אם אתה עושה כן

ברייתא זו נכתבה בלשון נוכח, בפנייה ישירה לקורא. התנא פונה אל היחיד ומוסיף "אם אתה עושה כן" – אזי אשריך. מה באה תוספת זו להדגיש?

חכמי הדורות מצאו כאן מענה לעשירים המתבקשים לתרום להחזקת תורה, ופעמים שהם משתמטים בתואנות שווא. כדי להצדיק את סירובם, ואולי להשקיט את מצפונם, הם "מנופפים" בברייתא זו ומתריסים: והלא זוהי דרכה של תורה – פת במלח, מים במשורה, למה להוציא סכומים כה גדולים להחזקת ישיבה?

יש לענות כסילים אלו כאיוולתם ולהשיב להם בדברי הברייתא: "אם אתה עושה כן" – אתה הקורא, עושה זאת בעצמך – "אשריך וטוב לך".

ללמדנו, כי הנהגה זו הנהגה אישית היא לכל יחיד ויחיד, איש כפי יכולתו ומעלתו. אין לדרוש זאת מן האחרים, ועל אחת כמה וכמה שאין להיות בבחינת "נאה דורש ולא נאה מקיים". אם אינך עושה כן – אלא אתה, העשיר – ישן במיטה מרופדת ומוצעת היטב, אוכל מעדנים, וטועם מכל חמודות העולם – מה לך כי תטיף לאחרים על "פת במלח ומים במשורה"?!

אשרי הזוכים לתת מהונם ומאונם למען נזר הבריאה, פאר עמנו ומשוש לבנו – עמלי התורה!