הברייתא שלפנינו היא עיקרו של הפרק, "פרק קנין התורה". בברייתא זו מופיע פירוט מקיף של ארבעים ושמונה ודברים, בהם ניתן לרכוש תורה ולזכות בכתרה של תורה.

כל אחד מקנייני התורה יש לו ערך עצמי, כל אחד מהם מבטא תכונה נעלית העומדת בפני עצמה. לפיכך, אין לראות בפירוט הנרחב דבר מרתיע ומייאש. להיפך, גם אם האדם זכה להשיג רק חלק מן הרשימה, כבר יש בידו מעלות נשגבות, שהן נכסי צאן ברזל בידו.

גדולה תורה מן הכהונה ומן המלכות

כאשר נעמת את "כתר תורה" עם הכתרים האחרים "כתר כהונה" ו"כתר מלכות" נמצא שהוא עולה על גביהם פי כמה וכמה. הברייתא מבהירה: שני הכתרים האחרים "נקנים" במעלות, מלכות – בשלושים מעלות, כהונה – בעשרים וארבע. ואילו תורה – בארבעים ושמונה.

מה משמע "מעלות"? אלו הם זכויות יתר, המגיעות למלך ולכהן, מאת העם, טובות הנאה הנלוות למלכות או לכהונה.

לעומת זאת את ארבעים ושמונה הדברים המפורטים אצל קניין התורה, אי אפשר לכנות "מעלות". אדרבה, דברים אלה הם "חובות". הם מחייבים את האדם להשקעה רבה, לויתורים על נוחיות ועל שאר עינוגים. הם מביאים את האדם לחיי צער ועמל – האם בדברים אלה ניתן לראות "מעלות"?

בקנייני התורה נקטה הברייתא לשון "דברים" – שלא כמו בכהונה ומלכות, לומד התורה אינו זקוק ל"מעלות", לטובות הנאה או לזכויות יתר, שיינתנו לו כשכר על תפקידו הבכיר. שכרו של לומד התורה הוא התורה עצמה, המרוממת אותו מעל שאר בני האדם. ניתן דעתנו:

שלושים המעלות שבהן "נקנית מלכות", אינם דברים שהמלך מתאמץ להשיגן, אלא זוכה בהם כבדרך אגב. הוא "קונה" אותן מתוקף היותו מלך. "מעלה" כשמה כן היא – היא "מדרגה" אשר מטרתה להעלות ולנשא את המלך משאר המון העם. ככל המעלות שבאות ללא מאמץ, אף מעלות המלכות אינן הופכות לחלק מאישיות המלך, אלא הן כשר שבא להאדיר את כבוד המלכות.

בכך טמון ההבדל העיקרי: המלך קונה "מעלות" שישמשו את מלכותו, ואילו לומד התורה רוכש "דברים" שהופכים לחלק מאישיותו – תכונות שיעדנו אותו וירוממו את נשמתו ויעשו אותו ראוי לזכות בכתרה של תורה.

קנייני התורה ערוכים בשתי קבוצות. המחצית הראשונה מונה את ההנהגות הנדרשות כדי לזכות בתורה – כיצד קונים אותה? מה צריך לעשות, או להמנע מלעשות, כדי להשיג חכמה אלוקית זו? באלו "שטרות" משלמים עליה?

לעומת זאת עשרים וארבעה הדברים הנוספים מתייחסים לאלו שכבר זכו לחלק בתורה, לאותם אנשים שכבר קנו את התורה. לאלה מונה התנא מהן התכונות הנדרשות מהם כדי לשמור על הקיים, כיצד יגנו על תורתם שלא תשתכח מהם. כיצד יאבטחו את הנכס היקר שיהיה להם קניין-עד.

...ואלו הן: בתלמוד

אין 'תרופת פלא' לקניין התורה, אלא צריך לשבת וללמוד. התורה אינה נקנית בכסף ולא עוברת בירושה, הרוצה לרכוש ידיעה בתורה, צריך לעמול בלימודה.

בחכמות השונות ניתן למצוא אנשים אשר נקראים "מלומדים". כלומר, הם כבר גמרו ללמוד, כל הידע נמצא בקרבם. אולם בנוגע לידיעת התורה, גם הבקי והידען ביותר נקראים רק "תלמיד חכם" – אפילו רב המורה לאחרים ממשיך לשאת את התואר הנכבד "תלמיד חכם". התבטלות זו, מול גדלותה של התורה, הופכת את האדם לכלי קיבול לרכוש עוד ועוד תורה, ולהפנים את הנלמד לתוכו.

בשמיעת האוזן

כאשר אדם מפנים את עובדת היותו "תלמיד", הוא פתוח לרכוש את מידת "שמיעת האוזן". אדם מטבעו אוהב להשמיע, אך אם אדם מגלה נכונות ללמוד, הוא שומע את זולתו ומקשיב לדבריו. תכונה זו זקוק כל הרוצה לזכות לכתרה של תורה.

השמיעה לבדה איננה מספיקה, אלא זקוקים ל"שמיעת האוזן" – להאזין לצליל של הדברים, לקלוט את דקותם, לרדת לעומקם – ולהבינם על בוריים.

בעריכת שפתיים

במקביל ל"שמיעת האוזן", יש להשתמש גם "בעריכת שפתיים" – לערוך את הדברים בפיו, להגות אותם בשפתיו שיהיו סדורים בלשונו כשולחן ערוך. מדוע נדרשת דווקא הגייה בפה?

התשובה – הוצאת המחשבה מן הכח אל הפועל מסייעת לחדד את הדברים. הדיבור מעניק למחשבה הערטילאית צורה בהירה ומוגדרת. ועוד – השינון בקול מסייע לזכור ביעילות. אם דברי התורה נותרים בגדר מחשבה בלבד, הם עלולים להשכח במהרה.

התנא דקדק לומר "בעריכת שפתיים" ולא בהוצאת שפתיים, לומר לנו כי צריך שהדברים יהיו ערוכים לפניו – מסודרים ושגורים בפיו, שיהיו מזומנים לפניו בכל עת שיצטרך להם. לשם כך, צריך לשנן את הדברים בפיו באופן מסודר וברור. הוא אשר אמרו: חסרון בהסברה, הוא חסרון בהבנה.

בבינת הלב

התנא מוסיף: לא די בחזרה מכנית על הדברים, בהוצאת הדברים מהפה ללא מחשבה נוספת. בכל פעם יש לשוב ולהרהר בדברים, ורק אז להוציאם מפיו. "עריכת שפתיים" תלווה "בבינת הלב". אנו תמהים: לב? בינה ושכל נדמה כי מקורם במח, וכאן מדברת הברייתא על הבינה והשכל של הלב.

אנו ראים, כי למעשה, עיקר הבינה והשכל הם בלב, תלויים ביכולתו של האדם להשליט את הגיונו על רגשותיו. לא מדובר כאן על כשרון מולד, על אדם שחונן בבינה יתירה ובשכל מבריק, אלא על איש בעל "לב". אדם החפץ להבין ולהשכיל, נותן לבו לכך. כך לומדים תורה: "מכל הלב", להשקיע את כל יכולתו וכשרונותיו בלימוד, באופן שהלימוד יהיה עמוק, פנימי ובעל חיות.

החת"ם סופר העיד על רבו, רבי נתן אדלר הכהן, שלוּ היה נבנה בית המקדש בימיו, היה מסוגל בו ביום לעבוד את עבודת הכהן הגדול לכל פרטיה. זאת משום שלמד בכל לבו ומאודו, ולפיכך ידע את כל ההלכות ואת כל פרטי המצוות של הכהנים באופן חי ומוחשי.

...כך קונים תורה.