הלומד מחכים בלימוד התורה משלוש קבוצות של אנשים: החכמים, החברים והתלמידים. הברייתא מדייקת בלשונה ומבהירה מהי דרך הלימוד מכל אחת מן הקבוצות הללו.

מן הרב לומדים בדרך ה"שימוש" – הדרך של קבלה מן האדם הגדול, באורך קשבת לכל היוצא מפיו.

לעומת זאת מן החבר לומד האדם "בדקדוק" – בהתעמקות משותפת בדברי רבם ובבחינה מדוקדקת של הנלמד עד לפרטי פרטים.

ובסוף – מן התלמידים לומד האדם בדרך ה"פלפול" – מתוך שאלותיהם המחכימות, מתוך ההכרח של הרב לחדד את הדברים וללטשם כדי שיובנו כראוי.

בשימוש חכמים

כדי לזכות לדברי התורה, אין די לשמוע מהחכמים, אלא יש לשמש אותם, לשהות בקרבתם בתמידות, ולהתבונן באורח חייהם. יהושע בן נון נחשב לתלמידו המובהק של משה רבינו, לא מפני ששמע ממנו תורה יותר מהאחרים, אלא משום שהיה "משרת משה". הוא דבק במשה רבינו בכל מאודו, והיה "נער לא ימיש מתוך האהל".

מדוע "שמוש החכמים" תורם לקנין התורה יותר מאשר הלימוד מפיהם? משום שההתחקות אחר הליכותיהם ואורחות חייהם של תלמידי חכמים, היא הדרך הטובה ביותר לקניית דרך קיום התורה ודרכי מוסר. כאשר התלמיד מתאבק בעפר רגלי רבו, "יוצק מים על ידו" ומשמש אותו, הוא לומד אגב כך דברים רבים נוספים, שלא היה מבחין בהם בשעת השיעור עצמו.

בדקדוק חברים

רוב לימודו של האדם נעשה עם חבריו. הוא שוהה בחברתם זמן רב, והשפעתם עליו גדולה מאד, לכן חובתו של האדם היא "לדקדק" מי הם חבריו האמיתיים, ולהקפיד בבחירתם. עליו לברור לעצמו רק חבר שיעזור לו לקנות תורה, ולא חלילה, לאבדה.

תלמידי חכמים נמשלו לברזל: כיצד מחדדים את הברזל? מחככים ברזל בברזל, משפשפים סכין בסכין, עד ששניהם מתחדדים. כך תלמידי חכמים מקשים ומתרצים, מעלים סברה ובוחנים אותה, עד שמגיעים יחדיו לאמיתה של תורה.

יתר על כן, הלימוד בחבורה אינו בבחינת מותרות – דבר הנצרך רק כדי לחדד את הלימוד, אלא יש בו הכרח גמור. כאשר האדם לומד ביחידות, הוא עלול לשגות בלא שיהיה מי שיעמיד אותו על טעותו. הטעויות עלולות להשתרש בקרבו, ואחריתן – מי ישורן.

על כן שיבחו חכמינו את הלימוד בחבורה מתוך "דקדוק חברים", כי עם "דיבוק חברים" הלימוד פורה ומתפתח.

בפלפול תלמידים

פלפול התלמידים מחייב את האדם לחדד את הדברים לעצמו וללבנם היטב,

כדי שיהיה ערוך לענות תשובות נכונות ואמיתיות לשאלותיהם החריפות והמפולפלות של התלמידים. פלפול זה מביא לאדם את התועלת הרבה ביותר בלימוד התורה, וכמו שאמרו חז"ל: "ומתלמידי – יותר מכולם".

עוד אמרו: "למה נמשלו דברי תורה כעץ? שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה", לומר לך: מה עץ קטן מדליק את הגדול – אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים".

בישוב הדעת

אנשי כנסת הגדולה הורו: "הוו מתונים בדין", כלומר, אל תמהרו לחרוץ דין. בדקו את הנושא במתינות ובררו את ההלכה בישוב הדעת.

דבר זה נכון בלימוד התורה באופן כללי, שלא ימהר האדם להסיק מסקנות, אלא יהפוך בדברים שוב ושוב. הדברים נוגעים במיוחד למקרה שבו בא לפני האדם תלמיד או חבר, ושואל אותו דבר מה. גם אז לא ימהר לענות לו ולא יזדרז להשיב כדי להוכיח את חריפותו, אלא יבחן את הנושא במתינות.

"בישוב הדעת" כלול גם שיהיה הראש נקי מטרדות. כשהנייד מושתק והצלצולים מסביב כבויים, כשאתה כולך בתוך הגמרא בלי מסיתים ומסיחים. רק אז יש באמת "קליטה" טובה ללימוד.

במקרא, במשנה, בתלמוד

כשם שלא ניתן לבנות בית ללא יסודות איתנים, כך גם אי אפשר לקנות תורה ללא רכישת בסיס מוצק. בסיס זה הוא ה"מקרא" – התורה שבכתב. לאחר שאדם הציב את יסודות התורה, הוא יכול לפנות לעסוק בבנין עצמו – היא התורה שבעל פה, הבנויה על המקרא. ה"משנה" היא אוסף של הלכות התורה שבעל פה, אשר עולות מתוך פרוש התורה שבכתב. המשנה היא הבסיס לדברי הגמרא.

הגמרא (התלמוד) הוא משא ומתן בדברי המשנה. התלמוד את טעמי ההלכות, מביא את מקורותיהן, ומחלק בין הלכות דומות או בין אלה הנראות כסותרות.

למעשה, בלימוד הגמרא שלנו, התלמוד הבבלי, – משיגים את שלושת היסודות הנזכרים: מקרא, משנה ותלמוד, ועל כן יש לגמרא זכות קדימה ועדיפות בסדר יומו של כל יהודי.