במיעוט שינה

"בלא שינה" לא נאמר, אלא "במיעוט שנה" שהרי השנה חיונית לאדם כדי להתקיים, אבל לא כדאי להרבות בשנה יותר מכדי הצורך. יש להתייחס לשנה כאל הכרח בל יגונה, ולזכור כי היא "אחת משישים למיתה", לפיכך יש למעט בה ולנצל את הזמן להספקים אמיתיים.

הרמב"ם שהיה, כידוע, היה גם רופא גדול כבר פסק הלכה למעשה: "היום והלילה ארבע ועשרים שעות, די לו לאדם לישן שלישן", דהיינו שמונה שעות. זהו המקסימום, וכל המסוגל למעט - הרי זה משובח.

ונבהיר: בהזכירו את הצורך "במיעוט שנה", מתכוון התנא להדגיש את חשיבות לימוד התורה דווקא בלילה, בעת שהאדם נפנה מטרדות היום וזמנו בידו. זמן זה עליו להקדיש ללימוד התורה ולא לשנה מיותרת, לבילויים חברתיים, או לשאר עיסוקים של הבל.

אמרו חכמינו "לא איברי סוהרא אלא לגרסא" - אין צורך באור הירח, אלא לשם לימוד התורה. הם העלו על נס את חשיבותם של הלילות שבהם ניתן לגדול ולהתעלות בתורה. הלילה הוא עת ההתייחדות של האדם עם נשמתו, הזמן להזין את הנפש ולחבר אותה למשאבי הנצח. אור הלילות מקרין על הימים, וכך מובטח (עבודה זרה ג', ב'): "כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום".

במיעוט שיחה

בפרשה הראשונה של קריאת שמע אנו אומרים (דברים ו', ז'): "ודברת בם" - דרשו חז"ל: "בם - יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים". "ודברת" - קבלת את מתנת הדיבור על מנת שתדבר "בם" (בדברי תורה), ולא בדברים אחרים.

על אחת כמה וכמה שאין לבטל או להפסיק שיחה תורנית לצורך דיבורים אחרים, כפי שזכורה לנו המשנה בפרק ג': "המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו (מדברי תורה) ואומר: 'מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה' - הרי זה מתחייב בנפשו".

לשם קנין התורה דרוש למעט בדיבורי חולין. כמובן, לא נצטווינו לא לדבר כלל שכן יש דיבורי חולין חיוניים ונצרכים לתפקודנו ולפעילותנו כבני אדם קרוצי חומר.

גם באלו יש לשמור על מינון נכון ולא להפריז, לא לבזבז את הכח הכביר ששמו "דיבור" בפטפטת ריקנית נבובה. חשוב לדעת השיח המיותר, מלבד שהוא רעה חולה כשלעצמו, הריהו פוגם בתוכן הרוחני של האדם. כך דרשו רבותינו והבהירו זאת במשל ציורי: "מפני מה נמשלו דברי תורה לשמן? מה השמן הזה, כוס מלא שמן בידו ונפל לתוכו טיפה של מים, יוצאת כנגדה טיפה של שמן (-הקל מן המים), כך אם נכנס דבר של תורה ללב יוצא כנגדו דבר של ליצנות". וכן להפך: נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה".

המסקנה: במאזן הכולל של האישיות מחשבים "הכנסות" מול "הוצאות". מתברר, ש"שיחות חינם" הוא מושג שלא קיים.

במיעוט סחורה

חכמינו שבחו יגיעת כפיים שמתלווה כסעיף צדדי ללימוד התורה, לצורך פרנסה.

אמנם העיסוק במלאכה צריך להיות קצוב ומוגבל, מדוע? כי התורה לא תימצא באלו שמשקיעים במסחר את ראשם ורובם, ועסקי פרנסתם גוזלים מהם שעות ללא גבול. הללו לא יזכו לקניין התורה.

התנאי הוא לשמור על המינון הנכון של "מיעוט סחורה", רק "במיעוט סחורה" ניתן לקנות תורה, המרבה במסחר - מאבד את התורה, ואף הפרנסה אינה מובטחת לו.

משום כך קבעה הברייתא הקודמת: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל וכו' - האדם צריך ללמוד להסתפק במועט. כך הוא יוכל לספק את כל צרכיו בהשקעה מועטת, ויוותר בידו די זמן לעמול בתורה ולהתגדל בה.

במיעוט שחוק

דרכו של שחוק שהוא מושך את הלב. חכמינו הזהירו מפני הסחף השלילי שגורם ה"שחוק". הוא מסכן את האדם בגלישה להתהוללות ולעבירה. אמנם ברור כי הדבר הראשון שנפגע מן השחוק הוא לימוד התורה, הדורש כובד ראש, רצינות וריכוז.

עם זאת, נבחין כי הברייתא אינה שוללת את השחוק לחלוטין, אלא דורשת "מיעוט שחוק" - כיצד?

מוסכם על הכל כי השחוק מביא גם תועלת, ואפילו תועלת ללימוד. הגמרא מספרת על רבה ועל חכמים נוספים שהיו פותחים את שיעוריהם בהלצה קלילה, בהומור, למען ייפתח ליבם של התלמידים מחמת השמחה.

שמחה של מצוה רצויה היא ואהובה. השחוק מחזק את הכח וגם את המח, אך חשוב לדעת כיצד לשמוח.

במיעוט תענוג

הקב"ה ברא את האדם עם יצרים שונים כדי לקיים את גופו שהוא הכלי לנשמה. על האדם מוטלת החובה להבחין מה הוא עושה כדי לחזק את גופו ולשמור על בריאותו, ומה הוא עושה לשם תענוג.

ריבוי התענוג מפריע ללימוד התורה. "תענוגות ותורה" - אינם יכולים לדור יחד בכפיפה אחת.

אמנם, התנא מדייק בלשונו ואומר "במיעוט תענוג", שכן מעטים הם האנשים אשר יכולים לחיות כרבי (רבי יהודה הנשיא), שלפני מותו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה".

כל אדם זקוק למעט תענוגות כדי שישיג את מנוחת הנפש לצורך לימוד התורה. הרמב"ם מבאר, כי מותר לאדם להתענג על חמודות העולם הזה, אך ורק כדי שיוכל לעבוד את בוראו ביתר שאת. לפיכך, גם כאשר נהנה האדם ממנעמי הגוף, עליו למעט בהם במידת האפשר - רק כפי ההכרח ולא עוד.

כאשר הגוף נקי וטהור ממותרות של תענוגות מיותרות, התורה נספגת בו ונמסכת כדשן בעצמותיו.

במיעוט דרך ארץ

ברור, כי אין כוונת הביטוי "דרך ארץ" להנהגות טובות ומידות טובות שכן אם לכך היתה הכוונה, אדרבא יש להוסיף ולהרבות בהן ככל הניתן, שהרי הן התשתית וההכנה לתורה.

אכן, המפרשים מסבירים כי "דרך ארץ" משמעה, להתנהג בחיי היום יום בצורה אנושית טבעית ומקובלת. אם בענייני פרנסה, אם במשא ומתן עם הבריות ואם בנימוסים והליכות. ההתנהגות בדרך ארץ מוכרחת ללימוד התורה, וכבר נאמר (אבות ג', כ') "אם אין דרך ארץ - אין תורה".