המכיר את מקומו

מה משמעותה של המילה "מקומו"?

מבארים לנו: "המכיר את מקומו" – משמע המכיר את ערכו האמיתי. אדם צריך לדעת את מעלותיו ואת חסרונותיו. עליו לדעת מה הוא יודע, ויותר מכך, מה עדיין אינו יודע. אם אדם מכיר את מקומו, הוא ירצה להשלים את ידיעותיו החסרות ולהשתלם עוד ועוד.

מעלה זו – של "מכיר את מקומו", מה שקרוי "מודעות אישית", היא תשתית בסיסית לכל השתלמות אישית, בין בתורה ובין בעבודת המידות. הרי לנו אמרתו מאירת העיניים של אחד מגדולי בעלי המוסר: "אוי לו לאדם שאינו מכיר את חסרונותיו, שהרי אינו יודע מה לתקן, אוי ואבוי לו לאדם שאינו מכיר את מעלותיו, כי אינו יודע במה לתקן".

השמח בחלקו

אי אפשר לצעוד בו זמנית בשני נתיבים מנוגדים: צבירת ממון וקניין תורה. יוצא שרק מי ששמח בחלקו ומסתפק במה שיש לו, יוכל להתמסר ללימוד כראוי. ליבו פנוי מטרדות אחרות, והוא משקיע ראשו ורובו בקניין התורה. מי שמסגל לעצמו אורח חיים בלתי חומרני ובלתי יומרני, וחי ברמת חיים צנועה המותאמת לאפשרויותיו, הרי זה חרש והכשיר קרקע שבה יוכלו לצמוח גידולי פאר רוחניים.

הבט נוסף למושג "שמח בחלקו" – גם בחלקו הרוחני. המושג "חלק" מאזכר: יש בידך רק חלק מן השלם, טרם השגת הכל, כיצד יכול אדם לשמוח ב"חלק"? הלא כל עובד ה' שואף להגיע אל הפסגה – לשלמות הדעת ולשלמות המידות?

נחוץ מבט של אמונה: אמונה שהכל נקצב מאיתו יתברך, גם מסת הכשרונות וכמות הכישורים. כל הנתונים המולדים והסביבתיים נלקחים בחשבון בשקלול השכר העתידי.

אם אדם אינו מתקנא בכשרונותיהם של אחרים, אינו נופל ברוחו לנוכח השגיו הדלים לעומת השגי חבריו, אלא ממשיך לעמול לפי "חלקו" – לפי כוחו ולפי יכולתו – הוא יזכה לבסוף, שהתורה תהיה קניינו.

העושה סייג לדבריו

העושה סייג לדבריו הוא אדם שנזהר בדיבוריו, אינו מרבה במילים ואינו מכביר בדברים. העושה כן זוכה לחכמה, שכן "סייג לחכמה שתיקה".

אדם נדרש לעשות "סייג לדבריו" גם בנוגע לדברי תורה. משום כך עליו ללמוד בזהירות: לעשות גדר לדברים שכבר למד, כדי שלא יאבדו ממנו. כן עליו לעשות גדר לעצמו, שלא ילמד מעבר ליכולתו, וכך יאבד גם את מה שכבר ידע, ונמצא "קרח מכאן ומכאן".

סיוג הדברים מתבטא גם בלימוד באופן מסודר, שמיעה אחר שמיעה, תוך כדי נתינת סימנים ברורים ומוגדרים לכל דבר, ושימוש במונחים בהירים ומדוייקים.

ויש כאן הערה נוספת – אזהרה לאדם שיסייג דבריו, שלא ישתמעו לשתי פנים, אלא יאמרו בלשון חד משמעית. כך לא יארע לתלמידיו, כאשר ארע לצדוק ובייתוס, שלא הבינו את דברי רבם אנטיגנוס איש סוכו ופירשו אותם באופן מסולף ומסוכן.

משני הפירושים, עולה מעלתה של הזהירות בדיבור. אם ננפה את מילותינו בשבע נפות – נוכל מהם סולת לאפות.

אינו מחזיק טובה לעצמו

האם עשית 'טובה' למישהו?! כדי להמשיך לטפס ללא הרף עליך להיזהר מלטפוח לעצמך על השכם, להישמר מתחושת שובע ורוגע של "עשיתי די". אם יחזיק טובה לעצמו, אם יחשוב כי למד הרבה ו"מגיע לו" שכר רב על כך – סופו שיפסיק ללמוד בחושבו שדי לו במה שלמד עד כה.

ה"מחזיק טובה לעצמו" עלול ליפול ברשתה של הגאווה, הוא סבור כי עשה "טובה" לבורא העולם, וכעת הקב"ה כביכול "חייב" לו. על כך כבר הזהיר רבן יוחנן בן זכאי: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך – כי לכך נוצרת". כל לימודך היה בגדר פירעון חוב לבורא, שהרי לכך נוצרת – לעמול בתורה.

הוראה נוספת צפונה כאן: "אינו מחזיק טובה לעצמו" – טובה זו תורה. המשנה משבחת אדם שאינו מחזיק את התורה שלמד לעצמו, אלא מתחלק בה עם הזולת ומעבירה לאחרים. הוא חפץ שאנשים נוספים יהנו מרעיון עמוק, מפרוש מאיר עיניים, מדבר מוסר מעורר.

המזכה את הרבים בשפע הרוחני שלו, הוא בבחינת 'זה וזה נהנה', שהרי מתוך שהוא חוזר על הדברים באזני אחרים, אף הוא זוכר אותם היטב, ולא במהרה ישתכחו ממנו.

אדם המעניק בשמחה מתורתו גם לזולתו מעיד שהוא לומד תורה לשמה. הוא אינו לומד לכבודו הוא, אלא כדי שתרבה תורה בישראל.