אהוב...

היש אדם שאינו חפץ להיות אהוב? בכל זאת, אנשים רבים אינם נכללים בתואר "אהוב". מדוע? מכיון שהם אוהבים את עצמם יותר מאשר את זולתם. האנוכיות גורמת לאדם לראות רק את עצמו, ולרצות שהכל יתאימו עצמם לרצונותיו, וישמשו לתועלתו, לכבודו ולנוחיותו.

תכונת האנוכיות מרחיקה את האדם מאהבת הבריות. אנשים אינם אוהבים את הילת הגאווה האופפת אדם כזה הרואה את עצמו במרכז כל מעגל. גם הוא מתרחק מחברת הבריות, כאשר הוא נוכח לדעת שאין מספקים את מאוויו. אף הקב"ה אומר על גס הרוח (סוטה ה', א') "אין אני והוא יכולים לדור בעולם".

לפיכך, לפני המעלה של "אהוב", הביאה הברייתא את המידה של "אינו מחזיק טובה לעצמו" (כפי שבארנו). מי שאינו מחזיק טובה לעצמו, אינו מתנשא על זולתו ואינו חושב כי "מגיע לו". אדרבה, הוא מכיר טובה לאחרים. אדם כזה אהוב למעלה ולמטה.

ואם נשאל - לשם מה דרוש להיות "אהוב" כדי לקנות תורה?

כי היותו "אהוב" על הבריות, מעיד שיש לו מידות טובות, וכך תוכל התורה לשכון בלבו.

זאת ועוד, בזכות היותו אהוב לבריות, יחפצו כולם בקרבתו ויזכה לדבוק במורים טובים, ולפלפל עם תלמידים רבים שישחרו לפתחו.

אוהב את המקום

אהבת הבורא יתברך המפכה בלב היהודי, מביאה אותו ללמוד תורה, כדי לקיים את רצון קונו. כאשר הוא הוגה בתורה מתוך אהבת הבורא, נעשה הלימוד מתוך דבקות, דברי התורה הופכים לחלק מישותו. זהו שאמר דוד המלך (תהלים מ', ט'): "לעשות רצונך אלוקי חפצתי, ותורתך בתוך מעי".

יתירה מזו, כאשר אדם אוהב אי מי, הוא חפץ לדעת עליו הכל. התורה כולה היא חכמתו של הקב"ה, ובה טמונה דעת עליון. לתורה הקדושה רבדים עמוקים ונסתרים, וכל לומד תורה זוכה להשיג משהו מפנימיות החכמה האלוקית על פי הבנתו.

יוצא שככל שילמד האדם יותר תורה, יעמיק בה ויגלה צפונותיה, כך ישיג יותר את הנהגות הבורא יתברך ויזכה להתקרב אליו.

אוהב את הבריות

אומרים בשם הבעל שם טוב: "אהבת ישראל היא אהבת המקום, כי ישראל בנים למקום, וכשאוהבים את האב, אוהבים את בניו". על דרך זו נבין את הרצף בברייתא: מי שאוהב את המקום, ממילא אוהב הוא את הבריות. יוצא אפוא כי שלושת הדברים: "אהוב, אוהב את המקום ואוהב את הבריות", תלויים זה בזה.

כיצד מועילה האהבה לבריות לקנין התורה?

ראשית, כדי לקרב את האחרים לתורה, צריך אדם לדעת תורה בעצמו. יש כאן תהליך כפול: כאשר אדם אוהב את הבריות, נוגע ללבו גורלם. הוא דואג לטובתם ולאושרם, ולכן הוא חפץ לקרבם לתורה. רצונו לקרבם לתורה מגביר את שאיפותיו לחשוף את האור שבתורה כדי להאיר את הדרך לאחרים.

כמו כן, לאחר שיחכים בתורה ירבו תלמידיו ובזכות שאלותיהם יחזור שוב ושוב על לימודו, ודברי התורה יתבהרו ויתלבנו יותר ויותר. נמצא, שעקב אהבת הבריות זוכה אף הוא עצמו לתוספת קנין בתורה.

אוהב את הצדקות, אוהב את התוכחות, אוהב את המישרים

כי כדי להצליח בלימוד התורה, צריך האדם לאהוב "את הצדקות, את התוכחות ואת המישרים".

"הצדקות" בלשון רבים בא להדגיש שהוא אוהב שני סוגי צדקות: הן מעשי צדקה שלו, והן אלו שעושים אחרים.

בכך הוא מוכיח כי מעשי הצדקה שלו אינם נעשים כדי לפאר את שמו, אלא הם נעשים כדי להרבות צדקה וחסד בעולם.

כמו כן עליו לאהוב "את התוכחות" - לא זו בלבד שהוא מוכן לשמוע מוסר, שהוא פתוח לקבל את התוכחה, אלא הוא שמח בה ומחזר אחריה.

גם כאן נזכרות "תוכחות" בלשון רבים, שכן נוסף לכך שהאדם צריך לקבל תוכחה, עליו להוכיח את האחרים. בזאת הוא מעיד, שמטרתו לתקן עולם במלכות ה', וזוהי מגמתו בכל פעולותיו.

אפשר להבין את לשון הריבוי "תוכחות" שיש שני סוגים של תוכחה:

ראשית צריך האדם להוכיח את עצמו ולא להמתין שיוכיחוהו אחרים. עליו לערוך בקביעות חשבון נפש, לבחון כל מעשה שלו אם נעשה כראוי אם לאו.

השפעתה של תוכחה עצמית רבה היא לאין ערוך מתוכחתם של אחרים כדברי חז"ל (ברכות ז', א'): "טובה מרדות אחת בלבו של אדם, יותר ממאה מלקיות". מה עוד, ש"לב יודע מרת נפשו" (משלי י"ד, י'), ואיש מלבדו אינו מכיר לעומק תחלואי הנפש.

אולם כיון שכל אדם נגוע ומשוחד באהבת עצמו, נותר תמיד החשש שיראה את מעשיו בצורה חיובית, לפיכך, עליו לאהוב את התוכחה הבאה מפי אחרים.

הדבר השלישי שצריך האדם לאהוב - "את המישרים".

זהו אדם שכל דיבוריו ויחסיו עם הזולת נעשים ביושר ובכנות, והוא אינו סובל חנופה ומואס בצביעות, ודבק בחברתם של אנשים ישרי דרך.

נציין עוד, כי המידה של "אוהב את המישרים" מתייחסת גם לשיטת הלימוד, על האדם ללמוד בעיון ישר, בשכל ישר ונכון. מגמתו בלימודו צריכה להיות חיפוש האמת, ומי שמחפש את האמת מוצא אותה.