מתרחק מן הכבוד

גם אם זכה האדם לרבים מקנייני התורה, וראוי הוא לכבוד רב, בכל זאת אם ברצונו לשמור על מעלתו, עליו לברוח מן הכבוד. אין מדובר כאן על איש התאב לכבוד שאינו מגיע לו, הדברים גם אינם מתייחסים למתגאה במה שלמד.

התנא מורה כאן כי יש להתרחק אף מכבוד שהאדם ראוי לו, ואשר נמצא בהישג יד. גם מי שבני האדם חפצים ביקרו ורוצים לכבדו, עליו לברוח מן הכבוד.

וכאן מצורפת הסתייגות והבהרה: אמנם חייב אדם לשמור על כבוד התורה בעיני הבריות, ולפיכך אין חכמי התורה יכולים להימנע לחלוטין מלקבל כבוד, אולם עליהם לזכור, כי דרכם של גדולה וכבוד, שהם רודפים דווקא אחר זה שבורח מהם, ואינו נהנה מהם.

אם כן, חובתו של לומד התורה "להתרחק מן הכבוד" – שתמאס נפשו בכל גינוני הכבוד שמעניקים לו הבריות. ובאשר לכבוד התורה – מובטח לו כי אם ילמד מאהבה "סוף הכבוד לבוא". אף אם יברח מן הכבוד, בסופו של דבר יכירו הכל כי "אין כבוד אלא תורה".

לא מגיס לבו בתלמודו

יש בני אדם הנראים כלפי חוץ כמתרחקים מן הכבוד, אך בלבם פנימה מחשיבים עצמם לחכמים יותר מאחרים, והם מתהלכים זחוחי דעת. אלו גסי רוח המתגאים בלימודם.

המשנה (אבות ד', ז') מכנה אדם הלקוי בנגע זה בשם 'שוטה'. מדוע? שכן אין סיכוי שיתקן את טעויותיו – הן ברי לו שהוא יודע דיו. על כך אמר שלמה (משלי כ"ו, י"ב): "ראיתי איש חכם בעיניו – תקוה לכסיל ממנו". אם הכסיל מודע לכסילותו, יתכן שבעתיד ייגאל ממנה, לעומת זאת "החכם בעינו" ייוותר לנצח כסיל כשהיה.

לפיכך, נוסף על המעלה של "מתרחק מן הכבוד", דרוש שיהא גם "לא מגיס לבו בתלמודו". לא זו בלבד שאין הוא זקוק לכבוד מן הזולת, אלא גם בלבו פנימה הוא איננו חושב עצמו ראוי לכל כבוד. תמיד הוא מרגיש עצמו הקטן שבחבורה, וממילא כרויה אזנו להמשיך ולשמוע, ללמוד עוד ועוד.

אינו שמח בהוראה

המעלות המנויות כאן הן כחוליות המשתלשלות זו מזו – מידה זו נובעת מכך שהחכם "אינו מגיס לבו בתלמודו". הוא אינו מתיימר לחשוב כי התורה כבר ברשותו. הוא אף מודע לגודל האחריות המוטלת על כתפיו, שמא יטעה חלילה בהוראתו, וקולר הרבים יהיה תלוי על צווארו. אין מדובר כאן על אדם שאינו מוסמך להוראה, אלא בתלמיד חכם. גם עליו להמנע מלהורות במידת האפשר. אם יש אחרים הראויים ממנו, הוא יפנה את השואלים אליהם. בכל דיון הלכתי מומלץ לחכם להתייעץ עם תלמידי חכמים נוספים, ולא להכריע בעצמו.

לפני כל הכרעה הלכתית חובה על החכם לשוות מול עיניו את קטנות האדם ואת מגבלותיו האנושיות, לעומת עוצמתה של תורת הנצח, אשר היא "ארוכה מארץ מידה, ורחבה מני ים". מודעות זו מעוררת בו תחושה של יראת שמים, וממילא אינו שש להורות. הכרה זו אף מדרבנת אותו לשקוד על התורה כל ימיו, וכך יזכה לקנין התורה.

הנושא בעול עם חברו

שלוש המעלות הבאות: "נושא בעול עם חברו, מכריעו לכף זכות ומעמידו על האמת ועל השלום", מעידות על הלומד שכוונתו בלימוד לשם שמים, ולא להשתרר על הזולת.

"הנושא בעול עם חברו" הוא הסובל עם חברו בצר לו, ולבטח אינו שמח לאידו. הוא אף דן אותו לכף זכות, כי רוצה הוא בטובתו כפי שהיה רוצה בטובת עצמו, ולכן עוצם הוא את עיניו מלראות מומי הזולת. אדרבה בכל דבר הוא מוצא את שבחי האחר, מעלה אותן על נס ומפרסם מעלות זולתו. כמו כן, מתוך אכפתיות הוא מטריח עצמו להעמיד את רעהו על האמת מתוך אהבה ושלום.

נשאל: מה למעשים אלה ולקניין התורה?

ראשית נשוב ונבהיר את היסוד שהצבנו מכבר בראשית הפרק: התורה צופנת בחובה כל טוב. לימוד התורה "לשמה" מזכה את האדם במעלות נשגבות, והוא משיג בידיעת התורה הרבה מעבר ליכולתו האישית.

יש כאן מבט נוסף: התורה ניתנה לכלל ישראל, ולא ליחיד. כדי לזכות לתורה, צריך האדם להיות חלק מן הכלל, בכך שנושא הוא בעול הזולת, ומשתתף עם האחרים בשמחתם ובצערם, ומעניק להם מתורתו – תורתם.

כל המידות המפורטות לעיל, מוצאות את ביטוין בראש ובראשונה בלימוד התורה, ומביאות את הלומד להרחיב את אופקיו.

למשל: "הנושא בעול עם חברו" מתאמץ למצוא מקור דווקא לסברת רעהו, הוא חוזר והופך בדעת העמית, ה"בר פלוגתא" שלו, משתדל לרדת לסוף דעת החבר גם כאשר הוא עומד על דעתו שלו.

פעמים רבות מוצאים בתלמוד, כיצד אמורא מיישב קושיה, שהופנתה דווקא לעבר החולק עליו. הוא אינו משתמש בקושיה כראיה לדעתו שלו, אלא טורח ליישב את התמיהה על רעהו.

אין כמו זכות הנפש, נועם המידות ומתק ההנהגות בין תלמידי החכמים.

מעמידו על האמת ועל השלום

כל מגמתו של לומד התורה לשמה היא להעמיד את דברי התורה על דיוקם, למצוא את נקודת האמת בכל הלכה ובכל אגדה.

כיון שהאמת חשובה לו יותר מכל, הוא טורח להעמיד את האמת על תילה גם אצל שאר הלומדים. הוא לא מניח לאחרים להישאר בטעותם, אלא משתדל לפקוח את עיניהם לראות את האמת.

הדברים חשובים במיוחד ביחסי רב ותלמיד. על הרב מוטלת החובה להעמיד את תלמידו על האמת – לדרך הלימוד הנכונה. הוא חייב לענות על שאלותיו תשובות אמיתיות ונכונות, לא לדחותו בקש, ולא להתבייש לומר לו "איני יודע", או "צדקת ממני". עליו לחנכו לחובה לחתור תמיד לאמת. מובן שגם בין אדם לחברו קיימת הזכות "מעמידו על האמת", ולא רק בדברי תורה. אדם שמבחין בחברו שנכשל בתחום מסוים, ופונה לדרך עקלקלה, לא יניח לו לטעות ולתעות, אלא יעמיד אותו על האמת ויכוון אותו לדרך הישרה.

כיצד? "מעמידו על האמת" חייב תמיד להעשות בדרך של "מעמידו על השלום". כך שבסיכומו של דבר "האמת והשלום אהבו" – השלום יישמר, ואף האמת תצא לאור. מה נאדר מראם של תלמידי חכמים המתפלפלים ומתנצחים בדברי תורה. כל אחד עומד בתוקף על שלו ומגן על עמדתו בלהט, כאילו מדובר בעניין אישי שלו, ויכוח לוהט, קולות וברקים. מלחמה. אבל בסיכומו של דבר, כשמגיעים יחד לפסק ולהכרעה – "אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה" – "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".