מתיישב לבו בתלמודו

לעתים דווקא משום היות האדם מלא וגדוש בחכמה הוא עלול לצאת נפסד. כבר למד את הדברים פעמים אין ספור והעמיק בלימודו עוד ועוד – דווקא משום כך הוא עלול לאבד את מתנותיו. הן הוא כבר יודע את הדברים על בוריים!

על כן יש לחזור ולומר, כי גם בהגיעו לדרגות נעלות בתורה, עדיין עליו להיות בבחינת "מתיישב לבו בתלמודו" – שלא ירוץ להסיק מסקנות. על אף ידיעותיו הרבות, עלול החכם לשגות אם יחפז בהכרעה.

האזהרה מופנית לכל אחד: אל "תרוץ" מהר! תמיד עליך לחזור וללמוד ביישוב ובנחת כדי שיכנסו הדברים בלבך, ויתיישבו בקרבך באורח קבע. עמל התורה ממשיך ללא הפסקה, ותמיד על האדם לדאוג לשמירת הדברים בלבו. דברי התורה – אמרו חכמינו – "קשים לקנותן ככלי זהב וככלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית".

לשם כך, על הלומד להמשיך ו"להתיישב" - לעשות לימודו במקום קבוע ובזמנים קבועים. רק לימוד הנעשה באופן מיושב וקבוע, בעיון שקול ומעמיק, אינו משתכח במהרה.

נפלא להתבונן: אחד מגדולי הדור הקודם העיר, כי מידת "מתיישב לבו בתלמודו", מעידה על הלומד עד כמה דבק הוא בה'. אם אדם אחוז בדאגה או בצער המטרידים אותו, ועל ידי שמתיישב ללמוד הוא נרגע, ולבו מתיישב בקרבו בשלוה, אות הוא שיש ללומד זה דבקות אמיתית בקב"ה.

שואל ומשיב

פירוש מעלות אלה: "שואל כעניין ומשיב כהלכה". תכונות אלה הכרחיות לקנין תורה. שואל כענין – פירושו: כאשר לומד ענין מסוים, הוא מתרכז בסוגיה שלפניו, ואינו מעלה שאלות בענין אחר. אף שהוא כבר קנה ידיעות מפליגות בתחומים שונים, אל לו לעסוק בכמה עניינים בעת ובעונה אחת. אם ישאל בענין אחר, סופו שיתבלבל בין שני התחומים, עד שלבסוף יצא קרח מכאן ומכאן.

החכם אף לא שואל את רעהו בעניין פלוני, כאשר הלה עוסק בענין אלמוני. הוא יודע כי במקרה הטוב הוא לא יזכה לתשובה נכונה, ובמקרה הפחות טוב הוא אף יגרום לנשאל בושת פנים, כאשר לא ידע להשיב.

החכם גם "משיב כהלכה" – דבר דבור על אופניו, לפי הסדר, בטעם ובהתאמה לשאלה.

המשיב בחכמה צריך לבחון הן את השאלה, והן את השואל. התשובה חייבת להיות קולעת לעצם השאלה, וצריכה להיות מותאמת לשואל. הן לרמתו – בהתייחס לגילו, ליכולת ההבנה שלו וכדומה, והן לכוונתו בשאלתו – האם שאלתו עניינית, או שמא רצונו לקנטר ולהראות כוחו, ועליו נאמר "ענה כסיל כאיוולתו, פן יהיה חכם בעיניו".

שומע ומוסיף

לאחר שהחכם "שואל ומשיב" – נושא ונותן עם רבותיו ועם חבריו, הוא אף "שומע ומוסיף" – שומע את כל הנאמר, מחכים ו"מוסיף" מדעתו, שהרי הוא מבין דבר מתוך דבר.

ויש כאן הבט נוסף – החכם "שומע ומוסיף" – שומע מרבו, ורוצה להוסיף ולשמוע עוד. שומע ורוצה ללמוד עוד. כיון שאהבת התורה יוקדת בו, הוא אינו שבע מללמוד. חשקו לשמוע ולהוסיף דעת הולך ומתעצם ככל שהוא מעמיק יותר בלימוד התורה.

הלומד על מנת ללמד

התורה איננה נחלתו של היחיד. אדם נדרש ללמוד אותה בבחינת "ודברת בם", ובמקביל לכך, ואף לפני כן, מוזכרת החובה "ושננתם לבניך" – אלו התלמידים. יותר מזה, חל חיוב על כל יהודי ללמד תורה לאחרים בלי ליטול על כך שכר. אמר משה רבינו: "מה אני בחינם – אף אתם בחינם".

אם אדם עושה כן, הוא זוכה להבטחתו של רבי ישמעאל: "הלומד על מנת ללמד – מספיקין בידו ללמוד וללמד".

להבטחה זו הוא זוכה משתי סיבות. האחת – סיבה טבעית, שכן, אם אדם יודע שעליו ללמד לאחרים, הוא איננו יכול לעבור בשטחיות על הדברים, אלא חייב להבינם ולהכינם ביסודיות. יוצא מכך שהלימוד שלו עצמו עמוק יותר. מה עוד שאחר הלימוד הוא חוזר על הדברים לפני התלמידים, וכך משתרש בו הלימוד היטב.

ויש גם סיבה נוספת – סיבה סגולית: אדם שאינו שומר את התורה לעצמו, אלא מתכוון למלא את יעודו ולהפיצה לאחרים – זוכה לסייעתא דשמיא בלימודו.

הלומד על מנת לעשות

ודאי שחייב אדם לקיים את אשר למד, בכך אין כל חידוש. התנא רק מוסיף, כי כדי שיעשה האדם חיל בלימודו, צריכה המטרה הזו לעמוד לנגד עיניו כבר בעת הלימוד, טרם ניגש לקיים בפועל את אשר למד.

למה הדבר דומה? לנוסע היושב ליד הנהג ומתבונן בדרך החדשה הנגלית לעיניו. הוא יכול להתבונן בנוף הנשקף, להשתאות על היופי, להתפעל מפרט זה או אחר – אך אין כל בטחון כי מכאן ואילך הוא יכיר את הדרך. מרב הסיכויים הם שאם ניתן לו בעתיד לנהוג בכוחות עצמו, הוא יתעה בדרכו. מנגד, אם האדם היושב ליד הנהג יודע כי בפעם הבאה יהיה עליו לנהוג בדרך זו בכוחות עצמו, הוא יתבונן בדרך באופן שונה לחלוטין. הוא יסתכל היטב בדרך עצמה, ויזנח את הפרטים השוליים שבצידיה: הוא ישנן לעצמו את התמרורים, יזכור היכן יש פניה ימינה, ומתי עליו לפנות שמאלה, הוא יבחין במכשולים שמהם עליו להיזהר, איפה יש מהמורות בכביש, וכן הלאה.

זהו ההבדל בין הלומד שלא על מנת לעשות, לבין הלומד על מנת לעשות. כאשר האדם ילמד מתוך ידיעה שהוא צריך לקיים את הנלמד ולנהוג לאורו – הוא יבחן את הדברים באופן טוב יותר. הוא ילמד בריכוז רב, ומתוך רגש אחריות. הוא ישים לב לפרטים, ויבחין בדיוקי הדברים. הוא מודע לתוצאות המעשיות העלולות לצמוח חלילה מטעות בדבר הלכה או משכחת הנלמד, ולכן לימודו יהיה יסודי ואיכותי וילווה בחזרות רבות.

הבטחה מופלאה שמורה למי שלומד בחתירה למטרה לבוא לידי מעשה: מן השמים מספיקין בידו גם ללמוד וללמד, וגם לשמור ולעשות.

במעלה הסולם של קנייני התורה מזדהרת המעלה של "הלומד על מנת לעשות" כי היא נקודת היעד האמיתית של כל יהודי.