המחכים את רבו

על התורה הקדושה נאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה". שואלים חז"ל: "למה נמשלו דברי תורה כעץ? – לומר לך: מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים".

כך היא דרכה של תורה: לעולם ניתן להוסיף ולהחכים בה, לרכוש עוד חריפות ועוד עמקות. כיצד יכולים הגדולים להוסיף חכמה? ממי הם ילמדו?

חכמתם תתעצם על ידי תלמידים שהם חכמים בפני עצמם, ובכל זאת עושים להם רב – ממשיכים לפלפל בדברי תורה עם גדולים מהם.

נפלא להתבונן בהארה מאלפת: התנא נקט דווקא לשון "המחכים את רבו" ולא המחדד את רבו וכדומה – לומר לנו: אף שהתלמיד עצמו חכם מופלג הוא, בכל זאת הוא "מחכים" את רבו יותר ממנו – הוא מנשא אותו מעליו, ומחשיב אותו בעינו כגדול וכחכם ממנו.

בכך מושג רווח נוסף: כתוצאה מכך שהתלמיד "מחכים את רבו" – מעלה את חכמת רבו למעלה מחכמתו – הוא לעולם לא יזלזל בדברי הרב.

גם אם דברי הרב יישמעו לאוזניו תמוהים, הוא לא יבטלם במחי יד, אלא ישוב ויהפוך בהם, עד שישיג את עומקם. בדרך זו הוא יזכה לקנות את רבו באמת ובתמים.

כה נוהגים "תלמידי" חכמים ראויים לשמם – הם תמיד נותרים "תלמידים" – עושים להם רב גם בהיותם חכמים בעצמם. התועלת ההדדית מושגת אצל הרב ואצל התלמיד גם יחד. כל אחד תורם לקניין התורה של זולתו. לפיכך נקראת התורה "עץ חיים", העץ הקטן מדליק ומפיח רוח חיים בעץ הגדול, ומשניהם יחד עולה אש תמיד המזינה את עצמה, הולכת ומתגברת, ואינה נכבית לעולם.

המכוון את שמועתו

כשם שיש לכוון כלי נגינה כדי שהצלילים יהיו ערבים ובלתי צורמים, כך צריך הלומד לכוון את שמועתו. לא לסלף את הדברים ולא לעקמם, אלא לכוון אותם לדרך האמת, ללמוד בישרות.

הלימוד כמוהו כבנין, צריך להיות ישר מן המסד עד לטפחות. הדברים צריכים להיות מכוונים כיאות מן המקור, דרך הסברות והטעמים, לכל אורך פרטי הדין, עד למסקנות ההלכתיות שיש להוציא מן הלימוד.

האומר דבר בשם אומרו

הקניין האחרון מבין מ"ח הקניינים שהתורה נקנית בהם, הוא "האומר דבר בשם אומרו".

נשאלת השאלה: מדוע זהו תנאי לקניין התורה? כיצד מידה זו תורמת לקניין התורה?

בטרם נענה חשוב להבהיר, כי אין מידה זו ממידות החסידות, אלא חובה גמורה. כאשר אדם אינו אומר את הדברים בשם אומרם אלא בשמו, או רק נותן לשומעים תחושה שאלו דברים משלו – חידושים שחידש הוא בעצמו, הרי הוא בגדר "גזלן".

אם כן, "האומר דבר בשם אומרו" אינו עושה מעשה לפנים משורת הדין, אלא נוהג כמחוייב. כיצד תורם מעשה זה שאין בו הנהגה מיוחדת, לקניין התורה?

אחת התשובות היא:

אדם המקפיד לצטט תמיד בשם רב פלוני, או בשם ספר אלמוני, מרגיש חובה להשתדל לחדש מעצמו. הוא חושש שמא יאמרו עליו, כי אינו מסוגל לחדש מאומה. מחשבה זו לבדה, יש בה כדי לדרבן את האדם להשתדל בכיוון זה, ללמוד ולהשקיע מאמץ מיוחד כדי להגות חידושים. כך הוא זוכה לקנות תורה.

להבדיל ממנו, אדם שמאחז עיני הציבור, גונב מדבריהם של אחרים ואומרם בשם עצמו, אין לו גורם מדרבן ללמוד ולחדש בעצמו. למעשה, הוא גזלן המתהדר באצטלה של תלמיד חכם. המפסיד האמיתי הוא האדם עצמו, אשר לעולם לא יצמח לתלמיד חכם. שכן הוא איננו מתאמץ להוסיף מדעתו דבר. כל מאמציו מופנים להסתיר ולטשטש את עקבות דבריו, שלא יזהו השומעים את מקורם.

חז"ל לימדונו כי הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר דבר בשם אומרו. דבר זה מחייב אותנו מאד: אם הקב"ה – נותן התורה, שחונן לאדם דעת, שיודע הכל מראש, וכבר מסר למשה רבינו בהר סיני "כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות ולחדש" – אם הקב"ה אומר, כביכול, דברים בשם אומרם, על אחת כמה וכמה צריך בשר ודם לומר דבר חידוש בשם מי שחידש לו דבר זה.

ומדוע אומר הקב"ה דבר בשם אומרו?

מסביר המהר"ל מפראג: לכל אדם יש חלק בתורה לפי שכלו ותכונות נפשו המיוחדות לו. חידושים שיאמר האחד, אין השני יכול לאומרם, וכן להפך. כל נשמה מישראל זוכה לחלק בתורה המיוחד אך ורק לה. סך כל נשמות ישראל מרכיבות את התורה בשלמותה.

לאור הסבר זה ברור היטב, מפני מה האומר חידוש של אחר בשם עצמו הרי הוא גזלן, שכן כל חידוש הוא ראי הנפש של מחדשו, הריהו יצירה בלעדית שלו, ואיש אינו יכול ליצור כמותה. מעתה, כאשר נוטל אדם לעצמו את חידושו של רעהו – את נפשו הוא חובל.

שכל האומר דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם

נשאלת שאלה דומה: מדוע על דבר הנראה, לכאורה, כה פעוט ומובן מאליו, כאמירת דבר בשם אומרו, באה גאולה לעולם?

התשובה הפשוטה היא: אכן דבר זה מתבקש מאליו, והוא מחוייב מצד השכל הישר, אולם היא הנותנת – התנא בא להשמיענו, כי כל מעשה, קטן ככל שיהיה – אפילו כאמירת דבר בשם אומרו – מקרב את הגאולה.

לא בכדי הזכיר התנא קניין זה בסוף כל הקניינים. לאחר שהזכיר תכונות נשגבות – כלימוד מתוך שמחה וענווה, לימוד תורה "לשמה", "הלומד על מנת ללמד" – מוסיף התנא עוד תכונה, הנראית פעוטה ומובנת מאליה. ללמדנו, כי לכל מעשה יש משמעות, ואין לזלזל בשום מידה טובה. כל מעשה טוב וכל מידה ראויה הכרחיים. כולם יחד משלימים ומכשירים את האדם להשית לראשו עטרת פז, להתעטר בנזר התפארת: "כתר התורה".