רבי שמעון בן מנסיא

רבי שמעון בן מנסיא חי בדורו של רבי יהודה הנשיא, היינו בדור החמישי לתנאים. יחד עם חברו רבי יוסי בן המשולם, עמד בראש עדה מיוחדת, שנקראה "עדה קדושה". תואר זה ניתן להם משום שהם היו מחלקים את היום לשלושה חלקים: שליש – לתורה, שליש לתפילה, ושליש למלאכה – להתפרנס מיגיע כפיהם.

רבי שמעון החשיב את "בית רבי" (-רבי יהודה הנשיא) עד מאד, וראה ברבי ובבניו את התגשמות המעלות המנויות בברייתא זו. לפיכך, לאחר שמביא רבי שמעון בן מנסיא את דברי רבו רבי שמעון בר יוחאי המפרט מהם הדברים הנאים לצדיקים ונאים לעולם, הוא מביא כראיה את רבי ובניו.

בכך רצה רבי שמעון בן מנסיא לעודד את בני דורו להמשיך בדרך לימוד התורה ועבודת ה', באומרו להם: הנה, לא רחוק הוא התגמול, ולא נפלא מאיתנו. אף בדורותינו אנו – הדורות שלאחר החורבן ולאחר שגלה כבוד מישראל – עדיין יש דוגמה מוחשית להתגשמות ההבטחות: "אלו שבע מידות שמנו חכמים לצדיקים – כולם נתקיימו ברבי ובבניו".

נאה לצדיקים ונאה לעולם

הספרה "אפס" לבדה, אין לה כל ערך. גם אם נציב עשרה אפסים זה לצד זה, עדיין ישארו כל העשרה חסרי ערך ממשי, אך אם נציב מספר בעל ערך כלשהו, אפילו את המספר "אחד" בלבד – כל "אפס" שנוסף לצידו יהיה בעל משמעות רבה, והוא יכפיל את התוצאה בעשרת מונים.

כך הם הדברים שמונה התנא בברייתא, כל דבר מן הדברים שנזכרו, הוא דבר חיצוני חסר ערך אמיתי. ליופי, לעושר ולשאר הדברים הללו, אין ערך עצמי, ואין הם מוסיפים מעלה לאדם שהם נמצאים לצידו. אם האיש עצמו הוא "אפס" במידותיו האישיות, אם אין לו מעלה רוחנית כלשהי, אין תועלת בהוספת כמה אפסים לצידו.

אבל – אם האדם עצמו בעל ערך, הרי כל אחד מן הדברים תורם לערכו תרומה ממשית כאשר לאדם יש שאיפות רוחניות, הוא ינצל את הברכה שניתנה לו לטובה, וישתמש במידות שניתנו לו כדי להתרומם גבוה יותר. כל מידה ומידה תנוצל על ידו להאדרת כבוד שמים. כל מידה תעצים את צדקת הצדיק, ותקרב את העולם לעבר תכליתו – להשרות את כבוד ה' בעולם.

ניתן דעתנו: היהדות אינה שוללת את היופי ואת הנוי, את החכמה ואת הכבוד, ואת שאר קנייני העולם הזה, אלא גורסת שאין לראות בהם מטרה אלא אמצעי. יש להשתמש בהם ככלי לעבודת ה', כמכשיר לעליה רוחנית.

זאת המשמעות של המילים "נאה לצדיקים". ומה הכוונה "נאה לעולם"? טוב לעולם כולו כאשר שבע מידות אלה מצויות אצל צדיקים. כאשר ניתנת הברכה לצדיק, משתבח שמו של הקב"ה בעיני הבריות, שהרי הם רואים את שכרו של עובד ה'.

משום כך אמרו חז"ל (נדרים לח, א): "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו". דברים דומים נאמר על הכהן הגדול.

כל זאת משום שכבודו של המלך ראוי שיתגלה באופן ראוי ומכובד, ועל כן מעניק מלך העולם ברכה גשמית, עושר וכבוד, לנביאיו, למשרתיו, ולנושאי שמו בקרב הבריות.

הנוי

המעלה הראשונה שמזכיר התנא היא – הנוי. היופי הוא הדבר החיצוני ביותר משלל המעלות, יש בו ערך מוסף לגוף, ותו לא. האדם אף אינו טורח בהשגתו ואין פעולותיו משפיעות על מראהו כמעט במאומה. היופי הוא מתת שמים גרידא, ללא תלות במעשי האדם כלל.

אולם גם היופי "נאה לצדיקים ולעולם" – הכיצד?

ראשית, היופי עלול להוות מקור למכשול. היצר הרע מוצא בו כר נרחב לפעילותו. משום כך משמש היופי הוא אף מנוף להתעלות רוחנית אם עמד האדם בנסיון, ולא מעד במכשולים שמציב היופי בפניו.

עד כמה ניתן להתעלות על ידי היופי, ועד היכן ניתן להידרדר בעטיו – ניתן ללמוד משתי דוגמאות בתנ"ך: מצד אחד יוסף הצדיק, ומן העבר השני אבשלום בן דוד.

אבשלום בנו של דוד המלך היה יפה תואר. מה גרם לו יופיו? הוא חשב שאין כמוהו ראוי למלוך על ישראל. אבשלום ניצל את יופיו לכבוש את המלוכה. רבים מישראל הלכו שבי אחריו בזכות הופעתו המרשימה. הוא השתמש באהדה שזכה לה כדי לחולל מרד באביו, גרם למלחמת אחים ולבסוף נתלה בשערותיו. אותן השערות שכה התגאה ביופין, הן שהביאו לבסוף למפלתו.

אבשלום לא למד מדוד אביו אשר נבחר למלוכה בזכות מידותיו התרומיות ולא מפני יפי תוארו, אף שהיה גם הוא יפה תואר. אבשלום לא רצה להכיר בעובדה שמלוכה אין לכבוש על ידי סממן חיצוני כיופי, אלא בכח דוגמה אישית איכותית, בזכות אוצרות נפש ומידות תרומיות.

אבשלום נטל את מתנת היופי שקיבל ממרומים, והשתמש בה להשחית את דרכו, ובכך המיט אסון על עצמו ועל הנוהים אחריו. סופו היה ש"נתגאה בשערו, לפיכך נתלה בשערו". הקב"ה נהג עמו ב"מידה כנגד מידה", והוכיח לכל, כי הערצת הנוי היא שהביאה לבסוף את הרעה על אבשלום.

לעומתו, מספרת התורה על נער אחר, גם הוא יפה תואר ויפה מראה, הלא הוא יוסף הצדיק. יוסף – נער בן שבע עשרה, עבד גולה במצרים, משרת בבית פוטיפר, רחוק מאביו הצדיק, ומנותק לחלוטין מחיק המשפחה וממסגרת רוחנית תומכת.

על מנת לעמוד על רוב יופיו מספר המדרש, שכאשר באו חברותיה של אשת פוטיפר לביקור בביתה, הן היו מאבדות את עשתונותיהן כשהיו רואות את יוסף הממונה על הבית. פעם חילקה להן אשת פוטיפר פרות, ולכל אחת היה סכין לחיתוך הפרות. כאשר נכנס יוסף לחדר, הן חתכו את אצבעותיהן בהיסח הדעת, מרוב השתאות והתפעמות מיופיו.

היופי היה עלול להיות ליוסף לרועץ, והוא שהעמידו בנסיון עם אשת פוטיפר. אולם דווקא הנסיון הרים את יוסף על נס, ומכוחו הוא התעלה והתקדש, עד שאנו מזכירים אותו בין שבעת האושפיזין בסוכות, ובין תשעת הצדיקים שאנו נשענים על זכותם: "רחמנא אידכר לן (יזכור לנו) זכותיה דיוסף צדיקא".

המפרשים מוסיפים מעלה נוספת לנוי כאשר הוא בידי הצדיקים. הנביא מלאכי אומר (ב', ז'): "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבא-ות הוא" – אם יש לצדיק הדרת פנים, זיו פנים כמלאך, אזי "תורה יבקשו מפיהו", הציבור יגלה נכונות רבה יותר לבקש מפיו תורה וללמוד הימנו.

עד כאן לענין ה"נוי", ועל מדות נוספות שנאות לצדיקים בעזרת ה' בהמשך.