כבוד

למילה "כבוד" שתי משמעויות. לעתים היא מופיעה ככינוי לנשמה לדוגמה:(תהילים נ''ז ט') "עורה כבודי" – הנשמה היא כבוד הגוף. אולם בדרך כלל משמשת המילה "כבוד" כביטוי לגדולה ולחשיבות שחולקים בני האדם לזולתם.

בברייתא זו ניתן לעמוד על השילוב בין שתי המשמעויות השונות:

הכבוד יאה לאדם כאשר הוא מכבד את נשמתו. הכבוד יכול להיות כלי להתעלות רוחנית, לשמש מזון לנשמה הטהורה. כאשר האדם משתמש בשררה שבידו לתועלת הרבים, אזי כבודו הוא אכן כבוד הנשמה. במעשיו הוא מוכיח כי האדם נברא בצלם אלוקים, נשמה קדושה שוכנת בקרבו, ועל כך יש לכבדו.

אולם הכבוד עלול להיות חלילה גם גורם מרכזי להשחתת הנשמה, כאשר הוא מנוצל להשתררות שלילית, ולהשפעה הרסנית על הבריות. במקרה כזה, הגוף כובש תחתיו את הנשמה ורומס את כבודה.

זהו הטעם שאין הכבוד יאה לרשעים שכן "כבודם" הוא ביזויים, הוא רמיסה של צלם האלוקים הטבוע בקרבם.

לפנינו דוגמה של שני מלכים אשר התכבדו בכתר מלוכה, אלא שכל אחד מהם ניצל את תפקידו המכובד באופן שונה בתכלית.

ירבעם בן נבט "חטא והחטיא את הרבים". הוא הושיב משמרות וגייסות בצמתי הדרכים כדי למנוע מישראל לעלות לרגל לירושלים, והפיץ בכח שלטונו את עבודת האלילים בארץ.

הכבוד השגוי היה בעוכריו, הוא היה המחסום שמנע ממנו לשוב בתשובה. גם אחרי שחטא, זכה ירבעם לכבוד שרק יחידי סגולה זוכים לו: הוא זכה לפניה ישירה כביכול מאת הקב"ה: "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן" – הבטחה נדירה שאין כל בן תמותה יכול לשאוף לגדולה ממנה.

אולם רגש הכבוד השלילי של ירבעם לא נתן לו מנוח, והוא שאל: "מי בראש?" תשובת הקב"ה היתה: "בן ישי בראש". השיב ירבעם: "אם כך, אינני חפץ לחזור בתשובה".

מוכן היה לאבד בידים את כל העולמות ובלבד שלא ייגרע מכבודו להיות בראש!

אכן, כבודו של ירבעם היה לו לרועץ, לו ולעם כולו, הוא חטא והחטיא את הרבים עד כי איבד את חלקו בעולם הבא.

לעומתו, חזקיהו בן אחז השתמש בכבודו להגדיל כבוד שמים. הוא השפיע על העם לעזוב את עבודת האלילים שהתפשטה בימי אביו. הוא הרים קרנה של תורה, ואף כפה בכח מלכותו את העם ללומדה.

התוצאה היתה כי "בדקו מדן ועד באר שבע, ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה".

אם כן, כבודו הביא ברכה לכולם – כבודו היה נאה לו, ונאה לעולם כולו.

המסקנה: מדוע הכבוד "נאה לצדיקים"? – משום שבאמצעותו דבריהם נשמעים, וכבוד שמים מתרבה. כאשר תלמיד חכם זוכה לכבוד והערכה מסביבתו, והוא בא בתוקף סמכותו לפעול למען חיזוק הדת, יש לכך השפעה גדולה על הציבור.

והחכמה

המפרשים נחלקו, על איזו חכמה מדובר כאן.

יש אומרים כי הכוונה לחכמת התורה. התנא כותב, כי החכמה נאה דווקא לצדיקים, לאלה אשר לומדים "לשמה". הם לומדים כדי להשיג את האמת וכוונתם גם "על מנת ללמד" – כך גם "העולם" נהנה מחכמת האלוקים אשר בקרבם.

לעומת זאת, החכמה רעה לרשעים, לאלה העושים חכמתם קרדום לחפור בה – להתגאות או לקנטר. תורתם עלולה להפוך להם "סם המוות", ההפך מ"סם החיים" ללומדים לשמה.

אמנם, יש אומרים כי לא יתכן שהכוונה כאן לחכמת התורה, שכן כל הדברים המנויים בברייתא זו הם דברי העולם הזה. מטרת הברייתא לחדש, כי אף בכל טובות העולם הזה טמונה ברכה – הן לנושאיהן והן לאחרים – כאשר הן מצויות אצל הצדיקים.

לפיכך הם מסבירים, כי "החכמה" המדוברת כאן, היא החכמה הקשורה לענייני העולם. חכמת התורה כפי שהיא משתקפת בחיי היום יום. "שיחת החולין" של תלמידי חכמים, שאף היא צריכה לימוד. חוכמת התורה מכילה את כל חוכמות העולם. לא נדיר הדבר לשמוע חוות דעת רפואית מגדול בישראל, או הכרעה כלכלית הכרוכה במיליונים. חוכמות העולם משמשות "רקחות וטבחות" לתורה.

ביד החכמה יש כח עצום להביא ברכה וטובה לאדם ולעולם כולו. מנגד, כאשר האדם ריק מחכמה, אין תועלת בכח ובעושר שנמצאים תחת ידו, שכן אין הוא יודע כיצד לנצלם כיאות.

שלמה המלך עלה על כס המלכות בהיותו בן שתים עשרה. הקב"ה נגלה אליו בחלום ואמר לו: "שאל מה אתן לך". שלמה לא ביקש עושר ולא כבוד אלא "לב שומע לשפוט את עמך". על כן נענה לו הקב"ה ונתן לו "לב חכם ונבון" ואף הוסיף לו גם עושר וגם כבוד.

אכן, חכמת שלמה היתה נאה לו ולעולם. הוא השכיל להנהיג את העם, ובתקופת שלטונו הגיעה האומה לשיא תפארתה.

צדיקים נוספים השתמשו בחכמתם להושיע את ישראל. דוגמה בולטת לכך דניאל וחבריו, שהיו בין הילדים שנלקחו לשרת את נבוכדנצר מלך בבל. הם השתמשו בחכמתם להיטיב עם בני עמם. המלך התפעל מחכמתם העילאית שהיתה פי עשרה מכל החרטומים והאשפים שבחצרו. לאחר מכן פיענח דניאל את חלום נבוכדנצר בעזרת החכמה שניתנה לו משמים.

צדיק זה לא ניצל את חכמתו לקידום מעמדו האישי, אלא לשיפור מצבם הרוחני והגשמי של כלל ישראל בגלות בבל.

הזקנה והשיבה

אריכות הימים יש בה ברכה. יש כבוד לזקנה, ויש הדר לשיבה. שתיהן כאחת, מביאות לאדם טובה, אם הוא מנצל אותן כיאות.

הצדיק יודע שכל חייו בעולם הזה הם הכנה לחיי העולם הבא. לפיכך אם האב שימש לילדיו דוגמה אישית חיובית, והבנים ספגו תורה, אמונה ויראת שמים בבית אבא – הם ינחילו זאת הלאה, ויאירו את העולם בתורה ובמעשים טובים. כל המעשים הללו ייזקפו גם הם לזכותו של האב.

מנגד, מי שנותן לבניו דוגמה שלילית, סופו שישבע מרורים מצאצאיו. דרכו של רקוב, הפרותיו רקובים עוד יותר ממנו, כך גם בחינוך הקלוקל, הבנים עוד יעלו ברשעותם על אביהם, והכל יאמרו "אוי לאביו שיצא זה מחלציו". אומרת הברייתא: "הבנים – נאה לצדיקים ונאה לעולם" – כי הבנים ממשיכים בדרך כלל במעשי אבותיהם. יתכן שאף שאר אנשי העולם הזה – שמחים גם הם שבניהם עושים חיל בענייני העולם הזה, אלא שבניהם של הצדיקים מביאים טובה לעולם וטובה להוריהם בעולם הזה ובעולם שכולו טוב.

אלו שבע מידות שמנו חכמים לצדיקים

רבי שמעון בן מנסיא מנה רשימה של דברים שניתן להשתמש בהם לטוב, וניתן להשתמש בהם למוטב. "הזקנה והשיבה" נחשבות לדבר אחד, וכך מנויות כאן שבע מעלות.

כל שבע המעלות הנמנות בברייתא הן חומרי גלם, בלשון המפרשים "דברים היוליים", דברים מופשטים שהאדם מעניק להם צורה. הקב"ה העניק מתנות לבני האדם בבחינת חומרי גלם. אם הם משתמשים בהם לטוב – הם הופכים לתכונה שיש להשתבח בה, ואף מביאים טובה לעולם. מנגד, אם מנצלים אותם להרע – הרי הם גנאי לבעליהם ורעה לעולם.

הקב"ה נותן לפני בני האדם את החיים ואת המוות, את הטוב ואת הרע, את הברכה ואת הקללה. תפקיד האדם הוא – לבחור בחיים.

כולם נתקיימו ברבי ובבניו

לסיכום הברייתא מוסיף רבי שמעון בן מנסיא על דברי רבו ומציין, שכל שבע המידות הללו נתקיימו ברבי, הוא רבי יהודה הנשיא, ובבניו.

לשם מה התנא מציין זאת? מה עלינו ללמוד מתוספת זו?

בפשטות בא התנא לומר, בדרך כלל "שבע המידות" אינן נמצאות אצל אדם אחד, אפילו הוא צדיק. "לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות" – לא כל צדיק זוכה לחכמה ולעושר כאחת.

רבי ובניו הם דוגמא יוצאת דופן, בכך שזכו לכל שבע המעלות, ובאופן בולט ביותר.

על רבי אמרו חכמינו: "מימות משה ועד רבי ולא מצינו תורה וגדולה במקום אחד" – היינו, כשם שאיש לא השתווה למשה בדורו בתורה ובחשיבות, כך איש לא השתווה לרבי בדורו.

רבי הצטיין אף בחכמה יתירה, ונחשב סמל ומופת לחכמה.

אף עושרו של רבי היה לשם דבר, עד כי אמרו חז"ל כי שומר הסוסים של רבי היה עשיר יותר משומר המלך. לרבי יהודה הנשיא נוספה מעלת הבנים, אשר המשיכו את דרך אביהם בנשיאות וגם בחכמה וביראת שמים.

מה באה הדוגמה של "רבי ובניו" להמחיש לנו? דעו לכם, כי לא בשמים נמצאות ההבטחות הללו, ולא מעבר לים, אלא גם אתם יכולים להיווכח במו עיניכם כי הדברים נכוחים. בכל דור ודור אפשר ואפשר לזכות בכח התורה לכל שבע הסגולות.

רבי ובניו מהווים סמל ומופת לצדיקים שזכו לכל שבע המעלות, וניצלו אותן לתועלת הרבים. רבי ניצל את מעמדו ואת חכמתו כדי לאסוף יחד עם כל חכמי הדור את כל התורה שבעל פה ולכותבה בצורה מסודרת לדורות – הלא היא המשנה. את קשריו עם השלטונות ניצל תמיד לטובת כלל ישראל.

אף בעושרו השתמש לתועלת הרבים, וכה מסופר, כי בהגיע שנות בצורת הוא פתח את אוצרותיו וחילק מזון לכל דכפין. אף בשאר ימות השנה דאג לספק צרכיהם של תלמידי חכמים וזרעם. רבי זכה לאריכות ימים, אך לא נהנה בעצמו בימי חייו מכל מעלותיו הגשמיות. בשעה ששכב על ערש דווי לפני מותו, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה".

כל צדיק בדורו צריך לנצל את כל המתנות שניתנו לו לטובת זולתו. המסר של הברייתא תובע ומחייב כל אחד: התבוננו במתנות שמים שקבלתם, והשתמשו בהם למטרות נעלות – לרכישת חיי נצח לכם, ולהיטיב עם סביבתכם.