חמשה קניינים קנה לו הקב"ה בעולמו

הברייתא פותחת ואומרת: "חמישה קניינים קנה הקב"ה בעולמו". מובן שאי אפשר לומר שהקב"ה "קנה" במשמעות הפשוטה של המילה שכן, ממי עליו "לקנות" דבר מה? הלא הוא ראשון והוא אחרון, והוא עשה, עושה ויעשה לכל המעשים.

אלא, יש דרך נוספת לקנות דבר – על ידי עשייתו! כאשר אדם יוצר דבר מה, היצירה היא שלו – קנויה לו בקניין גמור. לדוגמה: אדם יכול להיכנס לנגריה ולרכוש לו שולחן בכסף שבידו. אבל יש אפשרות נוספת, האדם יכול לנטוע עצים, לגדל אותם ולחוטבם, לנסרם לקורות, לחתוך, להקציע, לשייף, וכך להתקין שולחן לעצמו. ברור, כי שולחן זה נחשב לקניינו, הוא רכושו. הוא קנה אותו בעשייתו.

כך "חמשה קניינים קנה לו הקב"ה בעולמו", הוא קנה אותם בכך שיצר אותם.

אבל אף לאחר הסבר זה נותרה עדיין בעינה תמיהה גדולה: הן את הכל עשה ה', הכל שלו ונחשב קניינו, אם כן, מדוע ממעיטה הברייתא ואומרת: "חמשה קניינים קנה לו הקב"ה", רק חמשה?

התשובה היא: אכן, הכל שייך לקב"ה, שכן את הכל הוא יצר. אולם חמישה דברים אלו הם עיקר הבריאה. קניינים אלה – תכליתם להגשים את מטרת הבריאה – גילוי כבוד ה'.

יותר מזה: המושג "קניין" מציין לא רק שייכות, אלא גם חשיבות. שכן, מה אדם קונה? במה הוא מוכן להשקיע, ועל מה הוא מוציא את כספו? הווי אומר: על דבר שהוא חשוב בעיניו. כדי שהחפץ יזכה לתואר "קנינו של פלוני", צריך שיהיה הקניין בר חשיבות, ואף בעליו יהיה ידוע ומפורסם. בדרך כלל נמצא שמות של אחוזות או ארמונות, שהתייחדו על שמו של שליט, או של אישיות מפורסמת אחרת, שהיו בעליהם. אדם מייחד את שמו על דבר שיפאר את מעמדו, ולא על חפץ חסר ערך.

מהם קנייניו האהובים של הקב"ה, המשרתים את המטרה המרכזית ועליהם הוא מייחד את שמו? אלו הם: "תורה, שמים וארץ, אברהם אבינו, עם ישראל ובית המקדש".

הברייתא מפרטת את הקניינים ומוסיפה לכל אחד מהם את התואר "קניין אחד".

ללמדנו, כי אין מדובר על קניינים, הנמנים בסדר עולה או יורד, אלא כל אחד מהם הוא "קניין אחד" – אין ערכו של אחד מהם נובע מהיותו נסמך לאחר. לכל קניין יש תפקיד משלו בבריאה, הוא משרת את בוראו בדרך המיוחדת רק לו, ובד בבד – פועלים כל הקניינים בהרמוניה כדי להביא את העולם לתיקונו.

תורה – קניין אחד

בשביל מה נברא העולם? מה יעודו? – שמירת התורה וקיום מצוותיה.

התורה היא השורש, היא החכמה שממנה התחילו כל המעשים. הביטוי של שורש זה בפועל יהיה כאשר תתגלה מלכותו של הקב"ה על כל ברואיו. הכל יכירו במלכות ה', וממילא ילכו בדרך הישר – דרך התורה. היינו, הכל יחזור לשורשו. כולם יבינו מה עומד בבסיס קיומו של העולם.

כיון שהתורה היא השורש לכל הבריאה, היא אף קדמה לבריאת העולם. כמו שמובא בפסוק: "קנה" – שהוא ברא, עוד קודם לכל שאר מפעליו. תתקע"ד (-תשע מאות שבעים וארבעה) דורות לפני בריאת העולם, ברא הקב"ה את התורה.

התורה היא, כביכול, "התכנית" שעל פיה כונן העולם. היינו, היקום מתנהל על פי אמות המידה שלה, לפי החוקים הכתובים בה. מלכתחילה נברא העולם במתכונת שתתאים לתכליתו – קיום העולם ושמירת מצוותיה. מובן מאליו, שכדי "להשתמש" בעולם כיאות, יש לפעול על פי ההוראות, כפי שהן מתגלות בתורה.

שמים וארץ – קניין אחד

"השמים והארץ" – גם הם חשובים ויקרים, כי הם המסגרת לתורה. היכן תתקיים התורה? היכן יתממשו דבריה? – הווי אומר: בשמים ובארץ. היקום כולו הוא "הגוף" המכיל את "הנשמה" – שהיא התורה.

לולא שמים וארץ, אין כלי לשכן בו את הרוח. הם נחוצים להגשמת החכמה האלוקית הלכה למעשה.

"השמים" הם העולמות העליונים, עולמות רוחניים יותר, המאצילים את השפעת הבורא יתברך על "הארץ" – היא העולם הזה, עולם המעשה שבו אנו חיים.

כראיה לכך שהשמים והארץ נקראו 'קניין', מביאה הברייתא את הנאמר: "כה אמר ה': השמים כסאי, והארץ הדום רגלי", על כן, "איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי?"

אין כל אפשרות לצמצם את השכינה בד' אמות של בית מקדש. אי אפשר לומר, כי כבוד ה' מתגלה רק במקום מוגדר, אלא כל השמים אומרים כבוד א-ל. השמים, על כל מרחביהם, הם "כסאי", והארץ, על כל שלל ברואיה, נחשבת רק כ"הדום רגלי".

"כסא" מסמל את המלכות, השלטון והשררה. מכאן גם הביטוי "כסא הכבוד". ב"שמים" מתגלית מלכות ה' באופן מוחשי יותר, כבוד ה' נתפס שם באופן ברור יותר, ועל כן מכנה אותם הקב"ה "כסאי". לעומת זאת, ב"ארץ" – צריך להשתדל לגלות את כבוד ה', וההשגות הרוחניות הן נמוכות ומעטות. הנהגת הבורא בעולם הזה, נעשית באופן נסתר. על כן, עולם המעשה הוא בבחינת "הדום רגלי" – חלק נמוך יותר.

אברהם – קניין אחד

הנה כבר "נקנתה" התורה ואף נברא המקום לקיום העולם ולהשראת השכינה. כעת צריך שיהיה מי שימלא את ייעודם של שני הקניינים הללו.

"אברהם קניין אחד" – הוא היה הראשון שהפיץ את האמונה בבורא העולם. בכל הדורות שקדמו לו, עבדו הבריות לכוחות הטבע. אברהם אבינו "גילה" מחדש את מלכותו של הקב"ה ויִידַע את הבריות שיש מנהיג לעולם.

חז"ל אמרו כי אברהם אבינו כונה "העברי" כי – "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מהעבר אחד" – הוא החזיק איתן באמונתו נגד כל העולם, ואכן הצליח להשריש את האמונה בא-ל אחד.

בזכות פועלו הכביר הוא נחשב "קנין אחד".

ישראל – קניין אחד

עם ישראל כולו נוצר למען המטרה שעליה הכריז הקב"ה במעמד הר סיני (שמות יט, ו): "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". הקב"ה הקדיש את עם ישראל, וייחדו משאר העמים כעם שעליו מוטל התפקיד לשאת את שם ה' בעולם, כיצד? – על ידי שמירת התורה וקיום מצוותיה.

עמנו הוא "סגולת מלכים", כאוצר גנוז החביב לפני המלך – כך חביבים ישראל לפני הקב"ה. כל העולם שלו, ובניו נחשבים לקניין מיוחד בפני עצמו.

יתר על כן, רק מכח תפקיד זה יש לישראל זכות קיום. כאשר הקב"ה שולח את משה רבינו להוציא את ישראל ממצרים, הוא אומר לו כי הזכות היחידה להוציאם מארץ מצרים ולעשותם עם חופשי, היא משום ש"בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב) – קבלת התורה במעמד הר סיני.

במובן מסויים נמשכה קבלת התורה כל ארבעים השנים ששהו ישראל במדבר, עד שבסופן אומר משה רבינו (דברים כז, ט): "היום הזה נהיית לעם". רק כאשר נשלמה קבלת התורה, הפכו בני ישראל לעם – לא כשיצאו ממצרים, ואף לא כשכבשו את הארץ.

התורה היא מטרת קיומם, ומעובדה זו נובעת חיבתו המיוחדת של הקב"ה לעם ישראל, עד שהם חשובים כ"קניינו".

בית המקדש – קניין אחד

קניין נוסף משלים את הגשמת המטרה שלמענה נברא העולם: בית המקדש. זהו המקום שבו תתגלה מלכות הקב"ה במלוא הדרה, וממנו תפוץ התורה לכל העולם – (מיכה ד, ב) "כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים".

ממקום זה יתפשטו האמונה, התורה והמצוות לכל בית ישראל ולכל העולם כולו, ככתוב (שם): "והלכו גויים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", וכך יגיע העולם אל תכליתו.

מהו הדרוג במשנה? הקניין העיקרי כאן הוא – ישראל. הרי למדנו: תכלית הבריאה היא – השראת שכינתו של הקב"ה בעולם, גילוי כבוד מלכותו בעולם הזה. תכלית זו מושגת על ידי עם ישראל. שאר הקניינים נבראו כדי לעזור לבני ישראל להשיג את תכלית התורה, וישראל יקיימוה, ותשכון השכינה בארץ.

אף השמים והארץ עצמם נבראו כהכנה לשומרי התורה, לשמש להם מקום לקיומם. משום כך נחשב אברהם אבינו לאחד הקניינים, שכן מכוחו החל כבוד ה' להתגלות בעולם. לפי הסבר זה, מנה התנא את הקניינים לפי סדר ההגעה אל תכלית הבריאה. כל קניין מקרב יותר את השראת השכינה בבריאה.

אף בית המקדש הוא כלי לגילוי כבוד ה' על ידי עבודת עם ישראל בבית המקדש, "ישראל – העיקר, והמקדש טפל". – אשרינו, מה טוב חלקנו! ראו חיבתנו לפני המקום ברוך הוא.