כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו

יסוד היסודות של האמונה הוא לדעת שיש בורא לעולם, היקום לא נוצר מעצמו יש מאין. ידיעה זו מחייבת את המסקנה כי יש תכלית לעולם, שכן אין הגיון ביצירת דבר שאין בו תכלית.

רק היוצר עצמו יכול לומר מהי תכלית יצירתו. אומר הקב"ה: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו". מטרת כל הבריאה היא גילוי כבוד שמו בעולם.

כיצד מיושמת המטרה בפועל?

בבריאה ניכרת חלוקה ברורה לארבע דרגות, האחת גבוהה מחברתה: דומם, צומח, חי ומדבר. אם נתבונן במחזוריות הטבע ניווכח, כי כל קבוצה שואפת להתעלות ולהתקדם לדרגה שלפניה, למעלה גבוהה יותר.

הדומם, בעל הדרגה הנמוכה ביותר, מתעלה לדרגת הצומח. ממה ניזון הצומח? מן הדומם: מן האדמה, מן המים, אור השמש וכדומה. הדומם עלה בדרגה בהעניקו את לשדו ואת כוחותיו לצומח. בזאת הוא הופך לחלק מן הצומח, ומקבל חיות מסוימת.

גם הצומח עובר תהליך דומה, ומתעלה לדרגת החי. כל בעלי החיים ניזונים משתי הדרגות שמתחתיהם, מהדומם ומהצומח: הם נושמים אויר ושותים מים, אוכלים פירות, מספוא, זרעונים וכדומה. כך נעשים הדומם והצומח לחלק מן החי, ומתעלים בחשיבותם.

מעליהם ניצב האדם הניזון משלושתם: נושם אויר ושותה מים, אוכל פרות וירקות, אוכל בשר ודגים, שותה חלב ואוכל ביצה וגבינה. שוב עולים כולם בדרגה: הדומם, הצומח והחי נעשים חלק מן האדם. גם דוממים, צמחים ובעלי חיים שאינם נאכלים, עומדים לשרותו של האדם, ומספקים את צרכיו המשתנים.

ואילו האדם עצמו – האם בו נפסק תהליך הפחת חיים בדומם, הפיכת החומר לרוח? האם אצלו אמורה להעצר ההתעלות של היקום? וכי רק למענו נבראו הדומם, הצומח והחי, שיאגור את כולם בגופו, ירד עמם אלי קבר אחרי מותו – ושוב יחזור הכל להיות דומם? ודאי שלא.

ברור, שהאדם "נזר הבריאה" לא קיבל את כוחותיו המיוחדים כדי לעצור את התהליך. עליו להמשיך אותו – להעלות את החומר העכור לדבר חי ורוחני יותר. להשתמש בגופו ככלי שרת לנשמתו – שהיא "חלק אלוק ממעל".

כך אמר רבי שמעון בן אלעזר: "והם (-כל בעלי החיים), לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני וכו'". אם כן, כל היקום המתועל לעבר האדם, נועד לשמש אותו ולספק את כל צרכיו. תפקידו של האדם הוא להתעלות הלאה, ובכך להביא את העולם אל תכליתו – גילוי כבוד שמים. יוצא אפוא כי כל הבריאה משתתפת בהבאת העולם אל מטרתו הסופית, מי יותר ומי פחות.

על העובדה שכל הבריאה נועדה לשמש את האדם, להיות לו ככלי עזר בהשגת המטרה, ניתן לעמוד מכך שהאדם נברא אחרון. האדם נברא ביום הששי, לאחר שנשלמה כל הבריאה, כדי שיכנס לעולם מוכן לשמשו כאורח המגיע לסעודה, כאשר השולחן כבר ערוך ומזומן לקראתו.

מה יש בו, באדם, שאין באחרים? אם כוחו הפיסי – הרי חיות רבות חזקות ממנו. אף תופעות טבע, כסערות ורעידות אדמה, חזקות לאין ערוך ממנו ומן הכוחות שהוא יכול להיעזר בהם. אף בשאר תכונותיו הגופניות, אין הוא נעלה על שאר היצורים, ואין לו ייחוד בטבע. ככל שינצל האדם את שכלו ואת כשרונותיו, הוא לא ירוץ מהר מן הצבי, לא יריח טוב מן הכלב, לא יאריך ימים מן הצב, וכן הלאה.

אם כן, מה מייחד את האדם עד להיותו נזר הבריאה? – האדם ניחן בדעת להבחין בין טוב לבין רע, ויש לו אף את החופש לבחור ביניהם. ביכולתו להבין מהי המטרה שלשמה נבראו הוא וכל העולם כולו. בידו הבחירה לבחור בטוב, למלא את תפקידו, ולהעלות את העולם בדרגה נוספת לעבר תכליתו. מנגד, בידו ניתנה גם האפשרות לעשות רע, להשחית ולדרדר את עצמו ואת העולם כולו, עד לדיוטא התחתונה, חלילה.

רעיון זה נרמז כבר בשמו של האדם: "אדם" – מלשון אדמה, היינו אדם יכול להיות חומרי בלבד, להפוך את כל מהותו לגוף גשמי, גוש עפר ותו לא. מנגד, אדם יכול גם להיות בבחינת "אדמה לעליון" (ישעיהו י''ד, י''ד). הוא מסוגל להתקרב לקב"ה, לרומם את הנשמה שנחצבה מתחת כסא הכבוד, לגלות את עובדת היותו "בצלמנו כדמותנו".

לא בראו אלא לכבודו

לאחר שהוברר כי כל הבריאה נוצרה כדי לשמש את האדם, ותפקיד האדם להביא את הבריאה אל תכליתה – צריך לדעת מה על האדם לעשות כדי שיזכה למלא את תפקידו כהלכה.

ברייתא זו שלפנינו באה לסכם את כל מסכת אבות. הברייתא מדגישה ומחדדת למה חותרים כל דברי המוסר שבמסכת.

התשובה: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו". קיום התורה והמצוות נועד למטרה אחת – גילוי כבוד ה' בעולם.

מטרה זו צריכה להיות כל העת מול עיני האדם. כך הוא יקיים את כל הנאמר במסכת זו, לא לשם השגת רווח אישי בעולם הזה, אלא לשם קידוש שם שמים.

אם לא ישים לבו לכך, ויקיים את התורה והמצוות "שלא לשמה" – הרי "שנוח לו שלא נברא", שכן החטיא את מטרתו בואו עולם.

בכך מתקשר סיום פרק זה עם תחילתו, שם התייחס רבי מאיר למעלת ה"לומד תורה לשמה".

כל הנקרא בשמי

אדם אשר יודע כי "זה כל האדם", וכל ימיו הולך בדרך התורה והמצוות וירא אלוקים, מקיים בעצמו את היעוד "אדמה לעליון", ובכך גורם לכבוד ה' בעולם.

למעשה, הצדיק בפעולותיו ובמעשיו נושא את שמו של הקב"ה בעולם. הצדיק משתדל ללכת בדרכיו של הקב"ה – רחום, חנון ורב חסד. פעולות הצדיק מגלות את הנהגת הבורא בעולם. כולם מבינים, כי התורה היא המקור להתנהגותו המופלאה. התנהגותו האצילית מקרבת את הבריות לתורה ומקדשת שמים. באיש כזה מתפאר הקב"ה, וקורא שמו עליו.

ה' ימלוך לעולם ועד

הברייתא מוסיפה עוד פסוק, אשר לכאורה אין לו שום קשר לנאמר קודם: "ואומר: ה' ימלוך לעולם ועד". מה הראיה מפסוק זה, שכל הבריאה מטרתה – כבוד שמים?

נסכית ונשמע: בלמדנו ש"הכל ברא לכבודו" מתגנבת לה המחשבה: כיצד ניתן לומר כי העולם הזה נברא לכבודו? אם מדובר על העולמות העליונים, עולמות המלאכים, ניחא, שם באמת נגלה כבוד ה'. אך בעולם הזה? האם אנו רואים את כבוד ה' בחיי היום יום?! ההפך הוא הנכון – בית המקדש חרב, עם ה' נתון למשיסה, שומרי הדת מועטים. איך ניתן לומר, כי הארץ נושאת את שם ה' לכבוד ולתפארת?

על כן מסיימת הברייתא בתוספת פסוק מן המקרא: "ה' ימלוך לעלום ועד". לא נאמר 'ה' מלך עולם ועד', אלא "ה' ימלוך" – גם אם בהווה עדיין לא התגשמה תכלית הבריאה, זהו רק "עדיין", מצב זמני. יום יבוא, ושוב "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". אם יבוא, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו", או אז "והיתה לה' המלוכה", מלכות שתימשך "לעולם ועד".

יתר על כן, הוד המלכות ילך ויגבר, והזוכים לאותם ימים יזכו לעוד ועוד השגות רוחניות נפלאות.

עוד מעט אורך רוח, עוד רגע קט, ניווכח בהתגלות מלכות ה'. המטרה תושג בשלמותה. עלינו הוטל התפקיד הנעלה לקרב את היום המיוחל. זיכנו הקב"ה, ואנחנו יכולים להיות שותפים להבאתו של היום הגול. "ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת".