הנוסע במונית טפח קלות על כתפו של הנהג לסמן לו לעצור. הנהג צרח בבהלה, איבד שליטה על המונית, כמעט נכנס באוטובוס ועצר סנטימטר מחלון ראווה. דקות מעטות שרר שקט במונית, פנה הנהג לנוסע ואמר: "בבקשה, לעולם אל תעשה זאת שוב, כמעט והתעלפתי". הנוסע, גם הוא בהלם, התנצל : "לא תיארתי לעצמי שנגיעה בכתף עשויה לגרום לבלגן שכזה"? השיב לו הנהג : "מחילה, פשוט במשך 25 השנים האחרונות שמשתי כנהג של "חברת קדישא" ועד היום לא פנו אלי מהספסל האחורי"...

שנינו במשנה במסכת תענית: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" נאמר שם בגמרא: "אמר רב יהודה בריה ד-רב שמואל בר שילת משמיה ד-רב:

"כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה". (כ"ט.)

יש להתבונן בביאור דברי רב יהודה : "כשם שמשנכנס אב ממעטין"... משמע שהדברים נשקלים זה לעומת זה, הקשר שבין מיעוט השמחה שבחודש אב לבין ריבוי השמחה שבאדר תמוה, הלא לכאורה הם שני חיובים שונים והפוכים בתכליתם, מה א"כ הקשר בין הסיבה למיעוט השמחה שבאב לריבוי השמחה שבאדר?

מלשון דברי הגמרא אנו מוצאים  שישנה "שמחה בסיסית" הנמצאת וקיימת בקביעות תמידית בלב כל יהודי, אלא שיש זמן שצריך להרבות בה ויש זמן שצריך למעט בה. חובה עלינו לברר באיזו שמחה מדובר.

הגאון המופלא רבי משה שפירא זצוק"ל, כותב, שיש כוח הנמצא בנפש האדם ששמו: "צחוק". כמובא בספר "היצירה" שבנפש האדם יש י"ב כוחות כגון: הדיבור, הראיה, השמיעה, כשבין שאר כוחות הנפש יש כוח הנקרא : "צחוק", בשונה מכול הכוחות הצחוק הוא כוח שקיים רק אצל הקב"ה (כביכול) ואצל בני האדם שנבראו בצלם אלוקים.

אצל הקב"ה נאמר: "יושב בשמים ישׂחק ה' ילעג למו" (תהילים ב' ד)  אצל בני אדם אנו מוצאים שאברהם אבינו ושרה אמנו צחקו כשהתבשרו בגילם המופלג על לידת בנם יצחק: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק" (בראשית י"ז, י"ז)וכו'. כן אנו מוצאים גם  את השילוב שבין הנהגת הצחוק שנוהג (כביכול) הקב"ה בעולם  לבין הצחוק האנושי, כפי שמבטאת זאת שרה עם לידת בנה יצחק: " ותאמר שרה - צְחֹק עשה לי אלוקים כל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לי" (שם כ"א ו')

בזוהר הק' אנו מוצאים קשר בין 'צחוק' לבין 'שמחה' כפי הנאמר על הפסוק: "ואלה תולדות יצחק בן אברהם", אומר הזוה"ק: "אלה תולדות השׂחוק והשמחה שיהיו בעולם" (תולדות קל"ו.)  

קשר זה שבין צחוק לשמחה אנו מוצאים אצל בני אדם כאשר הם שמחים הם צוחקים. הצחוק הוא ביטוי שכולל עמו  שמחה. יש להתבונן, מה  גורם לאדם לצחוק?

המהר"ל בגור אריה (בראשית כ"א ט) מסביר את פשרו של תכונת הצחוק, הצחוק מבטא כח בנפש שמגיב על כל סוג של דבר בלתי מציאותי ויציאה מן הסדר, כלומר: כל סוג של היפוך שחורג מדרך החשיבה או דרך שונה מסדר העולם, גורם לנו לצחוק.

יש צחוק חיובי. כפי שמצינו אצל חז"ל שהיו פותחים את השיעור ב"מילתא דבדיחותא" כפי הנאמר בגמרא: "כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא" (תרגום:  רבה, לפני שפתח להם לחכמים אמר מלתא דבדיחותא ובידח את החכמים, לבסוף ישב באימה והתחיל בשיעור), מבאר שם רש"י סיבת הנהגה זו: "נפתח לבם מחמת השמחה" (שבת ל:).

אך יש גם את הצחוק שלילי. כפי שאנו מוצאים בטענה של הקב"ה על אברהם: " לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה" (שם י"ח י"ג') כן אנו מוצאים  צחוק שלילי אצל ישמעאל: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק"( שם כ"א ט') מבאר שם רש"י : "- מְצַחֵק - לשון עבודה זרה" וכו'. גם על הצחוק החיובי נאמר בגמרא בברכות (ל"א.) : "אמר רבי יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה"(תהילים קכ"ו) כלומר, כעת מותר לצחוק רק לא במלא הפה. אך בבוא היום נזכה לצחוק במלא פינו. יש להתבונן בתוכן הדברים.

מבאר זאת הגר"מ שפירא: הצחוק הוא תגובה למציאות שמתהפכת בצורה מפתיעה ומשונה, זה מה שמצחיק בני אדם. כי טבע הדברים שיהיו להמשך שיגרתי, אך הנה בא דבר שהופך את הקערה על פיה, והסיפור מסתיים בצורה בלתי צפויה. וע"כ ככל שהסיום רחוק יותר ומפתיע יותר מהצפוי כך גם הצחוק גדול יותר.

צחוק הנובע משטחיות  בא לידי ביטוי  בתגובה פיזית של השמעת קול בצורה

מסוימת והנעת שרירי הפנים בזווית שונה. אך צחוק הנובע מפנימיות הוא בא מטהרת הנפש, הוא ביטוי רגשי עמוק  המבטא התפעלות פנימית והרגשת שמחה עילאית מהשינוי הבלתי צפוי.

אלא שיש להתבונן  בדבר עצמו, לשמחה מה זו עושה, מה מצחיק ומשמח בשינוי בלתי צפוי?

יצחק אבינו ע"ה. נקרא ע"ש הצחוק. כפי שציינה זאת שרה אמנו  עם לידת בנה יצחק: " ותאמר שרה - צְחֹק עשה לי אלוקים כל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לי" (שם כ"א ו') שֶם זה דורש עיון: לכאורה הוא שם הנראה כהפך הגמור  ל"עמוד העבודה" של העולם – יצחק אבינו!  ובפרט שיצחק מסמל את מידת "הגבורה" בעולם כפי הנאמר בזוהר הק': "יצחק דרגיה - גבורה" (יתרו דף נ"ה) וכן את מידת "הפחד" כפי הנאמר: "וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק" (שם ל"א) כיצד כל זה מתאים לשם יצחק?!

התשובה היא שהמושג "צחוק" מהמבט החיובי  הוא רעיון עמוק מאד, רחוק מזרח ממערב משטחיות. 

כשמתבוננים בהגעתו של יצחק אבינו לעולם אנו מוצאים שהיא נגד הטבע בכול הכיוונים. כפי הנאמר בחז"ל שאברהם עצמו לא היה ראוי להוליד כפי הנאמר בגמרא:  " אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם בן ביתי יורש אותי?  אמר לו- לאו! כי אם אשר יצא ממעיך! - אמר לפניו רבונו של עולם נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן!  אמר ליה- צא מאיצטגנינות שלך" (שבת קנ"ו) וכן על שרה נאמר: "ותהי שׂרי עקרה אין לה ולד" דורשים חז"ל שאין זו עקרות רגילה,  כי אם ההיפך הגמור מהאפשרות ללדת. (יבמות ס"ד:) ונוסיף על כך את הנס המופלא בגילם המופלג של אברהם  ושרה בלדת יצחק, כשאברהם היה כבן מאה שנים ושרה כבת תשעים. 

יוצא א"כ שבדרך הטבע יצחק אבינו  לא בא לעולם! וכל ביאתו לעולם הייתה בעצם 'צחוק' לכול חוקי הטבע. יצחק אבינו נולד מכוח הצחוק וכול קיומו היה מכוח הצחוק. ולסמל צחוק זה נקרא שמו "יצחק".    

אך יש כאן נקודה נוספת, השם – יִצְחַק, יותר משהוא מסמל את הנס שבעבר, הוא מסמל על העתיד, שבעתיד הוא יצחק. כפי הנאמר בגמרא בפסחים (קי"ט) על דברי הפסוק: "ויגדל הילד וַיִּגָּמַל" ( שם כ"א ח) –עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק".

באיזה חסד מדובר?

מיישבים המפרשים שהכוונה לדברי הגמרא בשבת (פ"ט): "לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: "בניך חטאו לי". אמר אברהם: רבונו של עולם - ימחו על קדושת שמך (ייענשו). אמר הקב"ה: אומר לו ליעקב שהיה לו צער גידול בנים, אולי יבקש רחמים עליהם.

אמר הקב"ה ליעקב: בניך חטאו. אמר יעקב: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך . אמר הקב"ה: לא בזקנים טעם ולא בצעירים עצה (כלומר, לימוד הזכות על ישראל לא יבוא מאברהם או מיעקב).

אמר הקב"ה ליצחק: בניך חטאו לי. אמר יצחק: רבונו של עולם, בני ולא בניך?! בשעה שהקדימו לפניך "נעשה לנשמע" קראת להם בני בכורי ישראל" (שמות ד, כ"ב), עכשיו בני ולא בניך?"

מבאר הגר"מ שפירא שכאשר פנה הקב"ה לאברהם וליעקב הפניה הייתה כדי שיבקשו רחמים. אך יצחק אבינו לא מבקש רחמים כי אם "טוען" טענה- "בני ולא בניך"?! הלא אתה קראת להם: "בני בכורי ישראל"! בהמשך מביאה הגמרא שיצחק אבינו מנסה ללמד זכות על בניו ומקבל על עצמו   את האחריות לחמישים אחוז מהחטאים! ואם זה לא מספיק, הוא מוכן  להקריב עצמו ולקבל עליו את האחריות לכול חטאי כלל ישראל. כפי שהקריב  את עצמו ב"עקידת יצחק". מסיימת שם הגמרא שלאחר שבני ישראל שמעו את דברי הסנגוריה, אמרו עליו כולם- "כי אתה אבינו".

כלומר, לכשנתבונן בדברי הגמרא: כאשר פונה הקב"ה לאבות בטענה שחטאו הבנים לא מדובר על דברים של מה בכך. וכשעונים לו אבותינו אברהם  עמוד החסד ויעקב עמוד התורה  את התשובה הקשה והנוראה: "ימחו על קדושת שמך" נראה שכלו כל הקיצים ולא נשאר לימוד זכות על כלל ישראל רח"ל. ממצב כזה מגיע יצחק אבינו והופך את הקערה על פיה בטענה: "בני ולא בניך" ?!  ומוסיף ע"כ שהוא מוכן לקחת על כתפיו את האחריות לכול חטאי עם ישראל על כול חומרתם!  יש כאן מהפכה, שינוי סדרי בראשית. יצחק מוכן להקריב את עצמו למען כלל ישראל כפי שהוא מתבטא שם בלשון הגמרא : " ואם תמצא לומר שכולם עלי - הא קריבית נפשי קמך", כלומר, כמו שבעבר יצחק הקריב עצמו להקב"ה, גם כעת הוא מוכן להקריב עצמו להצלתם של בניו. ובכך הוא הציל את כלל ישראל מכוח "מידת הדין". 

על "עקידת יצחק" נאמר בפרקי דרבי אליעזר: " ר' יהודה אומר כיון שהגיע החרב על צווארו פרחה ויצאה נפשו של יצחק וכיון שהשמיע קולו מבין הכרובים ואמרה לו - אל תשלח ידך נפשו חזרה לגופו וקם ועמד יצחק על רגליו וידע יצחק שכך המתים עתידים להחיות ופתח ואמר ברוך אתה ד' מחיה המתים". לאור דברי מדרש זה יצחק אבינו קיבל את חייו בחזרה. והוא בירך על עצמו את ברכת: "מחיה המתים".

למתבונן בדברים, "תחיית המתים" היא דבר מצחיק – בפן החיובי של הדברים. כי אין לך שינוי הטבע כמו תחייה זו. יצחק אבינו כל מהותו והתהוותו בניגוד לדרכי הטבע. הקיום שלו אינו מדרך העולם הזה.

יצחק אבינו מלמדנו שצחוק מושג רציני הוא, ובכוחו להפוך את הדברים.

על השמחה הזו מדבר התנא: כשם שבחודש אב אנו מצווים למעט בשמחה.  אך אנו יודעים שבסוף תגיע הגאולה כפי שאנו מתפללים כל יום שנזכה לכך, השינוי במציאות יהיה כה גדול, וכה בלתי נתפס, שיראה כחלום כפי הנאמר: "בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". בעתיד לבוא סדרי עולם ישתנו מן הקצה אל הקצה. מהמהפכה הזו יצחקו כולם כיצד המציאות התהפכה על עצמה.

כך גם בחודש אדר שהיה נראה כחודש קודר, האחרון שבחודשי השנה, ובו נפטר משה רבינו. ובו נגזרה הגזירה של "להשמיד להרוג ולאבד", איגרות ההרג נשלחו, והחוק דאז  קבע שזהו 'מצב אל חזור'!  היה נראה שהכול אבוד, אך עם ישראל התחזק, לא אמר נואש, בקע רקיעים, ופתאום הכול השתנה  מן הקצה לקצה, בכל קנה מידה. הגזירה בוטלה, העץ שהוכן למרדכי נתלה המן, בית המן עובר לשנוא נפשו מרדכי היהודי, כל אויבי היהודים חוסלו, עמי הארץ מתייהדים, והחודש הזה שכה חששו ממנו  נהפך מאבל ליום טוב מעצבות לחודש של שמחה.

יהי רצון שנזכה לשמחה הגדולה והשלמה בביאת הגואל.

חודש טוב ושמח.