סעודת פורים

מרדכי היהודי ציווה את כל היהודים: לעשות את  ימי הפורים "ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב).

מעלה גדולה יש לסעודת פורים, וגדולה השמחה ששמחים בסעודה זו. שמחה זו מעידה שתוקן החטא שחטאו בימי המן, שנהנו מסעודת אחשוורוש הרשע.

כיוון שנס פורים היה ביין, שושתי הוצאה להורג בעקבות משתה היין ואסתר הוכתרה במקומה, וכן מפלת המן הייתה במשתה היין שעשתה אסתר – חייבו חכמים להשתכר ביין. כך הם אמרו: "חייב אדם לבסומי בפוריא [להשתכר בפורים] עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" [כלומר עד שייאבד את דעתו].   

אומנם בכל מועדי ישראל מצווים אנו לשמוח ולהיטיב את ליבנו, אולם יותר מכל המועדים מצטיין יום הפורים בריבוי השמחה. לא זו בלבד שכבר מראש חודש אדר אנו מרבים בשמחה, אלא שגם איכותה של שמחת פורים בולטת בייחודה.

מדוע דווקא בפורים יש להרבות בשמחה? ומעבר לכך, מהי משמעותה של שמחה המגיעה לממדים של איבוד אבחנה בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'?

התשובה לשאלות אלו מחייבת הקדשת מחשבה והתבוננות בגורמים שהובילו למאורעות באותה עת.

באותם ימים לא היה אדם כהמן שידע להוציא דיבה ולקטרג. כששטח את תוכניתו השטנית לפני אחשוורוש, שידוע היה גם הוא בשנאתו לעם ישראל, לא מיהר אחשוורוש לקבל את תכנית ההשמדה. הוא חשש שסופו יהיה כסופם של שונאי ישראל שקדמו לו, שמבוקשם לא עלה בידם וגמולם הושב להם בראשם. אלא שהמן, ברוב תחכום, העזה ומרמה, הסביר שהפעם אין לחשוש מכך.

המן טען: "יֶשְׁנוֹ עם אחד" (אסתר ג, ח). חכמינו מסבירים את הנרמז בדבריו: העם ישן! נפלה עליו תרדמה רוחנית. בעקבות כך, ידע המן שנפתח פתח להתנכל להם. חוסנו של עם ישראל טמון בשמירה קפדנית על קשריו עם הבורא באמצעות קיום התורה ומצוותיה. מאחר שקשר זה היה נראה רופף, כמעט ניתנה רשות למשחית לפגוע בהם.

המן טעה בהערכתו. תרדמתו של העם לא הייתה אלא על פני השטח, אולם בעומקם של הדברים הייתה התמונה שונה לחלוטין.

בסתר הלב קשור היהודי לאלוקיו בלי יכולת להיפרד ממנו. בסופו של דבר, קשר פנימי זה גובר ומשפיע גם על הפעולות החיצוניות.

כיוון שבסיכומו של דבר נהפך להם חודש זה מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, הבינו הכול שלא יד בשר ודם היא שהפעילה את המאורעות, אלא (תהלים קיח, כג) "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו". על כן: "נגילה ונשמחה בו".

התברר שכל פרט שהיה עלול להיות לרעתם של ישראל, הפך להיות לטובתם. כך אירע עם העץ שהכין המן בעבור מרדכי, שלבסוף שימש לתלייתו של המן. כך קרה גם לעצה להרוג את ושתי, שמלכתחילה היה נראה שהביאה לגדולתו של המן, אך בסופו של דבר היא שסובבה את מפלתו.

זה לא מכבר הסתובב מרדכי בלבוש שק, מעונה, בוכה וזועק. זה לא מכבר, לא נתן אוכל לפיו (אסתר ד, טז) "שלשת ימים, לילה ויום", בזעקתו אל הקב"ה.

כל בית ישראל הנמצאים במאה עשרים ושבע מדינותיו של אחשוורוש, נתונים היו בידיו של המן, להשמיד, להרוג ולאבד חלילה.

כלל ישראל עומד משתאה מול המהפך, כאשר מול עיניהם יוצא גדול הדור, מנהיגם הגדול, בלבוש מלכות. הלא למראה עיניים זה ייחלנו כל כך. הלא כל תפילותינו ותקוותינו מיושמות!

בכל שנה ושנה בסעודת הפורים, כאשר אנו מגיעים לאותו מצב של חוסר אבחנה, אנו מגיעים גם לנימים הנסתרים שבלב; לאותו רובד שבו שוכנות תמיד אהבת ה' ונאמנות לדרכו. בפורים שבכל שנה ושנה מגלים את אלו שמסתירים את מעשיהם הטובים במשך השנה, ובפורים הם מופיעים במלוא יפעתם.

הביטוי "נכנס יין – יצא סוד", מתאים מאוד לפורים, שבו מתגלים מעמקי הלב האמיתיים של עבדי ה'.