בחרתי בכותרת חריפה, מכיוון שהסיפור שנפרוש במאמר הזה - חריף. לאורך לא מעט מאמרים בשל חשיבותו, אלא גם בשל העובדה שעד כמה שאנו מבינים דבר - אנו מסוגלים ליישם אותו. כשאנו מבינים משהו, אנו מבינים את חשיבותו, מבינים שכך צריך להיות, אנו מקבלים כוח ליישם אותו.
אם נתעמק מעט, נבין שכאשר אני צועק, אני אומר שאיני בטוח בעצמי. כי כשאני בטוח בעצמי - אני רגוע. אני רגוע כשאני יודע שאני עושה כעת את הדבר הנכון. את הפעולה הנחוצה וההכרחית ביותר בעבור הילד שלי, גם אם הוא כעת בוכה, צורח ובועט.
כשאנו נדרשים להטיל מרות, והטלת מרות היא דבר לא קל, בפרט בדור הליברלי שלנו, אנו חייבים להבין את חשיבות הדבר, והכי חזק וברור שניתן.
הסיפור שנפרוס כאן היום, מבטא באופן העוצמתי ביותר עד כמה הגבלה של הילד מלמדת אותו עד כמה הוא 'חי', כי רק מהחי דורשים. נאמר לי, אגב, שבאחד הסמינרים עשו מהסיפור הזה הצגה שלמה.
את הסיפור סיפרה לנו רבנית מבוגרת וחשובה מאוד, שבעלה זצ"ל היה מחשובי ראשי הישיבות בירושלים.
ילד כבן 8 חלה במחלה הנוראה רח"ל. הילד הזה גדל בבית לא דתי כלל, אמו הייתה עיתונאית. במהלך האשפוז, בחור דתי צעיר היה מגיע לבית החולים פעמיים בשבוע, כמתנדב. הוא סעד את הילד, שוחח עמו, שיחק והצחיק אותו. השניים התחברו מאוד.
בכל עת שהיה הבחור מגיע לבקר, היה הילד אומר לו, "יוסי, אנחנו נתגבר, יוסי אנחנו ננצח את המחלה".
באחת הפעמים בהן הגיע הבחור, אמר לו הילד: "יוסי, אתה יודע שבעוד שבועיים אני אמות?" "למה אתה אומר כך?" שאל הבחור, "עשו לך בדיקות דם? פד סיטי? הרופא אמר?"
"לא", ענה הילד. "פשוט, עד היום בכל פעם שביקשתי מאמא משהו, היא הייתה אומרת שאסור לי. שוקולד? הרופא לא מרשה. ממתקים - לא בריא. כדור - אתה יכול להצטנן בחוץ. אופניים - אתה יכול ליפול.
"פתאום, כל דבר שאני מבקש מותר. שוקולד - אתה רוצה עוד? אופניים - בשמחה. כדור - מעולה. ממתקים - מצוין.
"מה קרה? התרפאתי? איך הכל פתאום מותר לי? חשבתי קצת, והבנתי. בטח בעוד שבועיים אני הולך למות, ואמא רוצה שאני אספיק ליהנות מהחיים כמה שאפשר, בזמן שעוד נשאר לי".
שבועיים אחר כך, הוא נפטר.
מסקנה - אם דורשים ממך, סימן שאתה חי. אם מוותרים לך, סימן שאתה מת.