סיפור מכלי ראשון. אב נתן לילדו בן ה-4 מעדן לארוחת ערב. הילד ביקש עוד, ואביו סירב. הוא החל לרקוע ברגליים, לצעוק ולבכות. אביו נשאו אחר כבוד, הושיבו בחדר, והודיע לו שהוא לא יוצא מהחדר ב-20 הדקות הבאות. האב הצליח לעמוד בסנקציה, וזה לא מובן מאליו, מפני שכולנו לוקים במחלת חוסר העקביות, בפרט אם הילד נהיה פתאום נחמד.
אחרי 20 דקות יצא הילד מהחדר, ניגש לאבא והחל 'להתחנף' אליו. הוא נעמד לידו, ואחר כך טיפס והתיישב על ברכיו. מה הוא מצא באביו? עוגן. יציב, חזק, כזה שאפשר להישען עליו.
הסיפור הזה נחמד בגיל 4. בגיל 14 זה נהיה פחות נחמד. כשהוא רוקע ברגליים בגיל 14, הוא גדול, מודע, חכם ומבין, שיודע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו. לא! בגיל 4 הוא תינוק קטן, בגיל 14 הוא תינוק גדול.
גיל 14 הוא הגיל בו הוא עשוי להיות גבוה כמו אבא, והרבה הרבה יותר חכם מאמא... לפחות לדעתו.
בגיל זה הפער בין הבשלות החיצונית לזו הפנימית, גדול מאוד. אז הוא יכול לרצות, לדרוש ולהיאבק על אותם רצונות, מפני שהרצון בגיל הזה, עז. מחלקת ההבנה-מפותחת הרבה פחות.
אז מה עושים?
הרב פינקוס מתאר ילד שאביו כועס עליו והוא בורח. הילד רץ החוצה, וטורק את הדלת... על האצבע שלו. הוא צורח מכאב, ובאותו רגע אביו מחבק ומרגיע אותו. מה קרה? המכה העבירה אותנו ממצב לא נורמלי, בו אנו והילד שווי כוחות, שנלחמים על אותה טריטוריה; למצב הטבעי, בו הוא ילד קטן עם אצבע כואבת.
הרב פינקוס סיפר זאת כמשל ליחס בינינו לבין אבינו שבשמיים. ועדיין, אנו יכולים ללמוד ממנו לחיי היומיום. וביומיום, אנו ההורים והוא הילד, אנו הגדולים והוא הקטן, אנו החזקים והוא החלש. זה נותן לנו כוח להטיל מרות ברגיעה, ובהכרה מפוכחת של יחסי הכוחות האמיתיים.
כעת אנו מבינים ש...
א. זה לא מרד, זה ילד-אנו נבין שזה לא ממגיע ממרד, אלא מחוסר שליטה/ ילדותיות/ חוסר מודעות למשמעות מעשיו.
ב. ילדנו הוא ילד קטן ומבולבל-אנו נזכור שהעומד מולנו הוא ילד קטן ולא מוגדר, שאינו יכול לשרוד בלעדינו דקה. לפתע הכעס הופך לרחמים, והתחושה שהוא בעימות איתנו, מתפוגגת לאיטה.
ג. אזהרה-אל תיתן למעשיו להטעות אותך. אל תאמין שהוא יודע הכול ופועל מתוך הבנה, הוא פשוט לא מבין, וזה נכון בכל גיל בהתאמה.
ד. שאלת השאלות-האם ההתנהגות שלו היא נקודתית או מהותית? רגעית או אישיותית? על פי רוב התנהגות בגיל זה נקודתית ורגעית, אלא אם כן אשנן לו כל היום עד כמה הוא גרוע, שאז הוא אכן יהיה כזה. עד כמה שההתנהגות הלא נאותה שלו נקודתית, היא תעבור, ואחר כך יבואו התנהגויות אחרות לא נאותות, כך לאורך כל גיל ההתבגרות, אצל כל אחד בעוצמה אחרת.
עד כמה שאגיב באופן אוהב מאוד, סמכותי ורגוע, נעבור את התקופה הזו בעז"ה בשלום.