גאווה עצומה נמסכת בלב האדם בשל ניצחונותיו במלחמת הקיום שהוא מנהל מול כוחות הטבע. הוא חש גאווה רבה כתוצאה מכלי הנשק הרבים שהמציא ומהצלחת הישגיו. אולם, עד מהרה הפך הניצחון לתבוסה. הכלים שאפשרו את כיבוש העולם, כבשו לבסוף אותו עצמו.

אמונת ישראל אינה שואפת לנתק את האדם מהעולם, אלא היא מבקשת לאפשר קיום בתוככי העולם. המטרה של אמונת ישראל אינה דחיית התרבות המדעית והטכנולוגית, אלא היא באה כדי לגרום לאדם להתעלות מתוך תרבות מדעית טכנולוגית זו. השבת היא היום שבו לומד האדם לעשות זאת.

ההימנעות ממלאכה ביום השבת אינה משקפת יחס שלילי כלפי העבודה. אדרבה, יש בהימנעות זו משום הרגשה המקדשת את ערכה ואת מעלתה של העבודה. איסור המלאכה ביום השבת בא לאחר שנצטוו בני ישראל: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך".

המצווה לעסוק במלאכה במשך ששת ימות השבוע היא חלק מהותי מהברית שנכרתה בין אלוקים לבין עם ישראל, כשם שהמצווה להימנע ממלאכה ביום השביעי היא חלק מברית זו.

הפתרונות לבעיות החמורות ביותר של הקיום האנושי, לא יימצאו בוויתור על הישגי התרבות הטכנולוגית, אלא בשחרור האדם מתלות בתרבות טכנולוגית זו. ביום השבת מתממש השחרור מהתרבות הטכנולוגית - אנו נמנעים מלבצע פעולה היוצרת צורה מחודשת לדברים הנמצאים בממד המרחב. הזכות האלוקית שניתנה לאדם "לכבוש" את הארץ פוסקת ביום השביעי.

השבת היא יום של הפוגה בכל החזיתות: בין אדם לחברו, בין האדם לטבע ובין אדם לעצמו. ביום זה יוצא האדם מעולם המתחים של חיי היומיום, הוא משתחרר מכבלי החומרנות והופך לריבון בממלכת הזמן.

השבת היא יום של אחדות, הסכמה ושלום בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו ובין האדם לסובב אותו. אין לאדם רשות לקרוא תיגר ולשנות את המצב הטבעי של העולם ביום השביעי. כי היום השביעי הוא יום מנוחה לאדם ולכל הבריאה.

השבת היא יותר מאשר הפוגה במלחמת הקיום. קיום השבת מביא למודעות עמוקה להרמוניה ולאחדות השוררות בין האדם לעולמו. נוכחות השבת יוצרת תחושה עמוקה של הזדהות בין האדם לבין העולם, ובכך גורמת לתחושת שיתוף מצד האדם עם הרוח המאחדת את מה שבשמים ואת מה שבארץ. כל אשר יש בו ניצוץ אלוקי, מתאחד עם האלוקים. זוהי השבת - האושר האמיתי של היקום כולו.