הערך שמאצילה השבת על האדם הוא ממשי, וניתן כמעט להשגה על ידי החושים.

בשבת ניתנת לאדם נפש אחרת, נפש עליונה, נפש שכל השלמות כלולה בה, כדוגמת העולם הבא. רוח הקודש היא ששורה על האדם ומעטרתו בעטרת, כעטרתם של מלכים, הניתנת לכל אדם לפי דרגתו ומעלתו.

בכל שבת הנשמות העילאיות עוזבות את הממד האלוקי ונכנסות לנשמת האדם כדי לחיות יום אחד כבני תמותה. במוצאי שבת חוזרות הנשמות העילאיות לשמים ומתייצבות לפני המלך הקדוש.

האור שנברא בראשית הבריאה אפשר לאדם לראות במבט אחד את העולם כולו, מקצהו האחד אל קצהו האחר. אולם הואיל והאדם לא נמצא ראוי לברכת אור זו, גנז אותו אלוקים. אך בעולם הבא עתיד אור זה להתגלות במלוא תפארתו המקורית בפני הצדיקים. ניצוץ מהאור מגיע אל יראי שמים ביום השביעי, וזוהי הנשמה היתרה.

השבת, כפי שחווה אותה האדם, אינה יכולה לשרוד כיום זר ומנוכר בין ימי החולין, השבת זקוקה לשותפות שאר ימות השבוע. כל ימות השבוע חייבים להתאים את עצמם לדרגה הרוחנית של יום השבת. החיים חייבים להיות מעין עליה לרגל אל היום השביעי, כאשר בכל רגע מחיינו תהיה חקוקה בליבנו מחשבה והערכה לגבי מה שבכוח השבת להעניק. הסיבה לכך היא, שהשבת היא הניגון, שבהתאמה אליו נוצרת סימפונית החיים. השבת היא הניגון האיתן, הנמשך לאורך כל החיים.

אין דבר קשה לביטול כרצון להשתעבד לקטנוניות. באומץ לב, ללא הפסקה ומתוך שלווה וביטחון, חייב האדם להילחם למען החירות הפנימית, למען חירות ממגבלות עצמיות. החירות הפנימית תלויה ביכולת להשתחרר מעולה הכבד של החברה. רבים זכו לחירות מדינית וחברתית, אך מעטים הם אלה שאינם משועבדים לחברתם. הבעיה המוצבת בפנינו בקביעות היא - כיצד לחיות עם אנשים, ועם זאת, לשמור על חירותנו.

ברגעי הנצח ניתנו לבני ישראל עשרת הדיברות. מתחילתן ועד סופן עוסקות עשרת הדיברות בחירות האדם. הדיבר הראשון: "אנוכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", בא להזכיר לאדם שהחירות הכללית ניתנה לו על ידי אלוקים, ואילו הדיבר העשירי: "לא תחמוד", בא להזכיר לאדם שעליו להשיג את החירות הפנימית בעצמו.

היהדות שואפת לחזק את התפיסה שעל פיה החיים הם עליה מתמדת לקראת היום השביעי. משמעות התשוקה אל השבת בכל ימות השבוע היא, שהרי כל ימי חיינו אנו משתוקקים אל השבת הנצחית. למעשה, קיימת כאן שאיפה להביא לכך שהאדם לא יחמוד מכאן ואילך את הדברים הנמצאים במרחב, ובמקום זאת ילמד לחמוד את היום השביעי, במשך כל יום ויום מימות השבוע. שכן האלוקים קרא ליום זה "חמדת ימים", כלומר, יום שיש לחמוד אותו.

באופן זה תחפוף השבת על עולמו של האדם, והוא יהפוך ל"אדם שבתי" - אדם שאמיתת השבת קשורה לליבו.