קיים הבדל בין האור שנברא ביום הראשון, כפי שכתוב בפסוק: "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור" (בראשית א', ג'), לבין האור שנברא ביום הרביעי, כפי שנאמר: "ויאמר אלוקים יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה" (בראשית א', י"ד). בעוד האור שנברא ביום הרביעי הוא אור גשמי, המאיר ומגלה את המציאות הגשמית, הרי שהאור אשר נברא ביום הראשון הוא אור רוחני, המאיר ומגלה את הרוחניות שבבריאה, כלומר, את סודות ויסודות היקום.

האור הרוחני שנברא ביום הראשון נגנז על ידי הבורא עקב החשש שישתמשו בו לרעה. האור נגנז בשני מקומות: א. בתורה ב. בשבת קודש. מן הראוי להבין מדוע נגנז האור דווקא בשני מקומות אלו?

הסיבה לכך היא, מפני שקיים דמיון מהותי ופנימי בין האור לבין התורה ויום השבת. התורה נמשלה לאור, שכן התורה היא רוחנית לגמרי, ללא כל תלות בחומר (למרות שיש לה ביטוי גשמי), וגם האור הוא רוחני (למרות שיש לו ביטוי גשמי).

האור הגנוז מגלה את הרבדים הרוחניים של המציאות. גם התורה - שהיא המפה והתרשים של כל העולמות, ועל פי הסתכלות בה נברא העולם - מגלה את הרבדים הרוחניים של המציאות.

האור שנברא ביום הראשון גנוז גם ביום השבת, שכן קיים קשר מהותי ופנימי בין האור לבין יום השבת.

התכונה היסודית של האור היא גילוי המציאות האמיתית והסרת החושך המסתיר את המציאות. חומריותו של העולם הזה מסתירה את מציאותה האמיתית של הבריאה, שהיא מציאותו של הבורא.

עיסוקו התמידי של האדם בעולם החומר והתקשרותו לעניינים גשמיים, מחלישים את הקשר בינו לבין הבורא. תפקידה של השבת לנתק את האדם מעיסוקו התמידי בענייני העולם הזה ולהרחיק אותו מהחומר ומהגשמיות. ואמנם, המאפיין העיקרי של השבת הוא ההימנעות ממלאכת יצירה בתוך עולם החומר. תהליך זה של ניתוק מהעיסוק התמידי בענייני העולם הזה ומענייני הגשמיות, מאפשר לאדם לשוב ולהתבונן במציאות הרוחנית של הבריאה ולחזק את קשריו עם הבורא.

השבת מכונה גם 'מעין עולם הבא'. ואמנם, בעולם הבא יהיה גילוי מוחלט של מציאות הבורא בפני כל הנבראים. בחינה מסויימת של גילוי זה, מעין עולם הבא, מתקיימת בשבת. באותו אופן האור הרוחני שנברא ביום הראשון נגנז לעתיד לבוא, והוא יתגלה בשלמותו בעולם הבא. בחינה מסויימת של האור הגנוז מתגלה בשבת, מעין ההתגלות שתהיה בעולם הבא.