בעשרת הדיברות הכתובות בחומש שמות אנו קוראים: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ז'), ואילו בעשרת הדיברות המופיעות בחומש דברים נאמר: "שמור את יום השבת" (דברים ה', י"א). על כך דרשו חכמינו ז"ל: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" (מסכת שבועות כ', ב'). "שמור" מייצג את מערכת האיסורים של השבת, בעוד "זכור" מסמל את מערכת המצוות שעלינו לקיים בשבת בקום-ועשה. לא די להמנע בשבת מליצור ולפעול, אלא יש לעשות בה גם מעשים המקדשים את השבת.

ה"זכור" וה"שמור" נאמרו מפי הקב"ה בדיבור אחד, כפי שמוזכר הענין בפסוק נוסף: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" (שמות ל"א, ט"ז). עלינו לא רק להשמר מאיסורים, אלא גם לעשות בפועל.

בחינת "שמור" כוללת את ל"ט המלאכות האסורות בשבת, הנלמדות ממלאכת עשיית המשכן. "מלאכה" אינה קשורה בדווקא לטרחה ולמאמץ הכלולים בעשייתה, אלא ליצירת דבר חדש. בתורה כתוב: "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב', ב') - כשם ששביתתו של הקב"ה לא באה לאחר מאמץ, אלא לאחר יצירה, כך נצטווינו גם אנו לשבות בשבת. מהי הגדרת יצירה? אנו למדים זאת ממלאכת המשכן, שכן בניית המשכן על ידי עם ישראל היתה היצירה האמיתית שאדם מסוגל ליצור בעולם.

אנו שובתים בשבת מכל אותן ל"ט מלאכות שהוצרכו למלאכת המשכן ועל ידן זכינו להשראת השכינה. מלאכות אלו מהוות דוגמה לבריאת העולם, שבה ברא הקב"ה את עולמנו יש מאין. והנה, מול בריאת העולם שהיתה בריאת גשמיות מרוחניות, עומדת הקמת המשכן שהפכה גשמיות לרוחניות. שתי היצירות הללו עומדות זו מול זו, וביום השבת הן נפגשות יחדיו. ה' שובת ממלאכת הבריאה, ואנו שובתים מהמלאכות הדומות לאלו שנעשו במשכן. באופן זה אנו חיים בשבת חיים רוחניים ללא מגע עם יצירה גשמית.

בחינת "זכור" כוללת חיוב אכילה, שתיה ועונג בשבת. לדעת היהדות, אין לשנוא או לדכא את הגוף ואת החומר. הם נבראו על ידי הקב"ה כדי להוות מכשירי עזר לטיפוח הרוח, ויש להשתמש בהם בהתאם לכך. פסגת שלמות האדם והעולם היא כאשר החומר נרתם לעגלת הרוח. עיקרון גדול זה מיושם הלכה למעשה בשבת על ידי שילוב מוצלח בין "זכור" ו"שמור". האדם אוכל, שותה, ישן ושמח, ומתוך כך מעפיל לתחום הרוח. ההימנעות מכל יצירה בתחום החומר, תוך כדי רגיעה ושפע המוענקים לגוף, מפנים את כל המשאבים לעבר הנשמה המגיעה בשבת למעלה עילאית.

לכאורה, קביעת ההלכה שיש לערוך קידוש בשבת על כוס יין נראית פרדוקס. אולם זהו כוחה של היהדות! קדושה ויין בכפיפה אחת, ללא כל סתירה ביניהם! היין אינו מוביל אל השכרות ואל ההוללות, אלא הוא מענג את הגוף ומשלבו בחוויות הקדושה של השבת.

עונג שבת מסמל את מנת חלקו של מי שהוזמן ביום חגו של המלך לבוא לסעוד על שולחן המלוכה. כך מקבלת השבת ממד עמוק יותר. על כך נאמר בתורה: "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם" (שמות ל"א, י"ג) – "אות גדולה היא בינינו, שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה".

ביום מנוחתו של הבורא אנו נחים ומתקדשים בקדושת היום שהינו "חמדת ימים".