בסופו של היום השישי לבריאת העולם עמדה הבריאה על כנה. לאחר כניסת השבת לא התחדש גורם נוסף במלאכת הבריאה, אך למרות זאת, המקרא מעיד שרק ביום השביעי נשלמה הבריאה! "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב', ב'). כלומר, מנוחת השבת אינה "אי עשייה" בלבד. ללא השבת, אין השלמה לכל מה שנברא בששת ימי בראשית. באין השלמה אין גם שימוש, כשם שאין שימוש בבנין שבנייתו טרם הושלמה.מאז ומתמיד שאף האדם לשלוט על הטבע ולשעבד אותו לצרכיו. ואמנם, באמצעות המדע האדם לומד להכיר את כוחות הטבע, לסווג אותם, למדוד אותם ולהבין את המבנה הפנימי שלהם. ככל שהאדם מתקדם בגילוי צפונות הטבע, כן מתגלים בפניו נפלאות הבריאה, תגליות המעידות על היוצר הגדול שברא את העולם.
אך למעשה, העיסוק האינטנסיבי בחקר הטבע טומן בחובו סכנה. אדם העסוק כל ימיו בנפלאות הטבע, שראשו שקוע בהבנת העולם המוחשי, עד מהרה שוכח שהוא מתעסק ב"נברא" ולא ב"בורא". הוא מסיח את דעתו מהשאלה העולה מכל מחקריו: מי ברא כל אלה? שאלה זו תחייב אותו להכיר בכך שקיים גורם מחוץ לטבע שלא ניתן למדוד אותו, לשקול אותו או לעגן את דרכי התנהגותו במסגרת חוקי הטבע. שכן גורם זה נמצא מעל כל החוקים, כי הוא זה שבראם. עולם המדע מתקשה להשלים עם מגבלה זו.
עדות לקושי זה מהווים מדענים רבים המגששים סביב הנקודה המרכזית, אך אינם מגיעים אליה. עוסקים הם בחקר הטבע, מעלים השערות בהקשר למקורו ולראשיתו, אך טרם הגיעו להכרה בבורא. נעלמה מהם העובדה שהבורא קרוב לכל מי שיפתח את לבו ויתבונן בבריאה ובנפלאותיה.
לנוכח קשיי הבחנה זו בהוויה הרוחנית המסתתרת מאחורי פרגוד הטבע, העולם זקוק לתזכורת מוחשית, לשלט מאיר למרחקים המכריז: כל מה שהנך רואה, נברא על ידי בורא העולם.
השבת, שעליה נאמר: "אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות ל"א, י"ז), היא המכריזה באופן תמידי על הבריאה. אם תחושת האדם היא כי הוא השולט על הבריאה, באה השבת ומגלה לו שטעות היא בידו. כשם שאין שבוע שאין בו שבת, כך אין עולם ללא בורא.
האדם תר אחרי הרים וגבעות, חותר לדעת מה בים ומה מתחת לים, במדבריות ובישימון. אולם, דבר אחד הניח ואינו מחפש אחריו - האלוקות שבקרבו.