למרות שגם לעמים אחרים יש יום מנוחה שבועי, קיימים הבדלים ופערים תהומיים בין השבת היהודית לבין ימי המנוחה הנהוגים אצל עמים רבים.

ראשית, מן הראוי להדגיש שבעולם העתיק לא היה מקובל המושג יום מנוחה. בתיאטרונים היוונים והרומיים שמו את השבת היהודית ללעג ולקלס. העם היהודי הוצג כמי שמכלה שביעית מהאנרגיה שלו לבטלה. פועלים שכירים, עבדים ואף מעבידים עשירים עבדו בעולם העתיק ללא הרף, ללא פסק זמן. הם דעכו במהירות. העבודה פגעה קשות בכישוריהם והרסה את אישיותם.

אט אט, בטפטוף שנמשך מאות שנים, חדר לתודעת העמים עקרון המנוחה. הם נוכחו לדעת שדווקא מנוחה זו תורמת ליכולת האנושית, מגדילה את הפריון ואת ההישגים ומביאה מרגוע לנפש העמלים.

השבת היהודית הועתקה והפכה לנחלת רבים מעמי תבל. אולם "ההעתק אינו דומה כלל למקור". נבחרו ימים אחרים. הללו הקדימו ביום ובחרו ביום שישי, והללו בחרו ביום ראשון ליום מנוחתם. אך למעשה, לא בפרט זה מתמצה ההבדל. ההבדל הוא עקרוני ועמוק הרבה מעבר לכך.

בלשון הקודש אין לימות השבוע שמות בפני עצמם, מלבד לשבת. יש בכך ביטוי מופלא לרעיון שהשבת אינה יום המסייע לכך שניתן יהיה לעבוד בימות החול. להיפך, כל ימות החול הם הקדמה לשבת, שהיא "תכלית מעשה שמים וארץ". כאמור, ימות השבוע קרויים יום ראשון, שני וכו', כשהכוונה היא ראשון בשבת, שני בשבת וכו'. הימים כולם מהווים שרשרת של הקדמות ושל הכנות לקראת יום השבת. השבת היא יום של קדושה, וקדושה זו דורשת הכנה של הימים שלפניה.

אילו היה עולמנו סובב סביב החומר בלבד, יתכן שהיה צורך להתייחס לימי החול כאל מטרות בפני עצמן. אולם לא לשם מטרות חולין נבראו השמים, הארץ וכל צבאם. הם נבראו למען מטרות קודש. לכן, חשיבותם של ששת ימי המעשה באה לידי ביטוי רק בהיותם הקדמה ליום השבת המקודש.

יום השבת היהודי הינו מעיין נובע רוחניות, ועיקרו בא להביע אמונה בבורא שברא את עולמו בשישה ימים ושבת בשביעי. על מורשת השבת חוברה ספרות קודש עניפה שבה הוגים היהודים שומרי השבת.

לעומתו, יום המנוחה העולמי הוא בעיקרו הישג סוציאלי הבא להסדיר עניינים ארציים. אין יום זה מהווה את מרכז השבוע, תפקיד המיועד לשבת קודשנו. אין הוא מהווה גם דוגמא לחיי העולם הבא, כפי שאנו מאפיינים את השבת: "מעין עולם הבא – יום שבת מנוחה". יום זה הוא אמצעי למנוחה מעמל ששת ימי החולין, אולם אין הוא מהווה מטרה בפני עצמה.

נוסף לכך, העיקרון היסודי של השבת: קידוש החומר, קיים אך ורק בתורת ישראל. העונג החומרי, ואף המנוחה הגשמית, מקבלים גוון מקודש ועילאי בתורת ישראל. הפיכת החומר עצמו לנושא של התעלות רוחנית, רחוק הוא מתפיסת אומות העולם. הן מבינות את ההתנזרות המביאה לידי קדושה, אך קידוש החומר רחוק מהן.

עם ישראל השומר את השבת ומקדש אותה זוכה לשמירת עולמים. שבת רוחנית זו שמרה על עמנו לאורכן של אלפי שנים, והיא תמשיך ללוות אותנו לנצח כברית עולם בינינו לבין ה' "מקדש השבת".