בזמירות השבת ניתן למצוא זמירות הנסבות על שבחו של הקב"ה, שהנחיל מנוחה לעמו ישראל. יש זמירות המעלות על נס את רוממות השבת, ויש זמירות המביעות את תהילת כנסת ישראל השובתת בשבת.

כל השירות והתשבחות אינן אלא ענפים המתפצלים מהגזע האדיר שהוא שירת השבת עצמה. יום השבת עצמו משבח ואומר: "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צ"ב, א'). זוהי שירה הבוקעת מכל דבר, כאשר הוא מגיע אל תכליתו ואל שלמותו. ואכן, השבת כולה מכריזה על שלמות אדירה.

השבת הריהי: "תכלית מעשה שמים וארץ". בלעדי השבת כל בריאת השמים והארץ היא חסרת שלימות. השבת היא גמר שלמות הבריאה, המהווה שירה אדירה של כבוד שמים. לשירה זו מצטרפים השמים, הארץ והכוכבים, החי והצומח, התנינים וכל תהומות.

במקהלה אדירה זו לא נפקד מקומו של האדם, נזר הבריאה. ה' הנחיל לישראל את יום מנוחתו, ועל כן מזמרים הם את שירת השבת.

השירה הנאמרת בשבת על ידי ישראל, והשלמות הכללית של הבריאה, אחוזות זו בזו. השירה היא פועל יוצא של השלמות, וזו אכן מושגת על ידי אמירת השירה בפי ישראל.

"מזמור שיר ליום השבת" הוא שיר שבח של היום השביעי שבו שבת הבורא ממלאכת יצירת החומר. אז הופיע הממד הרוחני, שבו התגלה מעמדם המיוחד של ישראל המהווים את חותם שלמותה של הבריאה.

בשירת השבת קיים גם ביטוי לשלמות הנהגת העולם. התבוננות במכלול השלמות מוכיחה כי: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה" (תהילים צ"ב, י"ג), וכל שאר התופעות אינן אלא חזיונות תעתועים הנגוזים כחלום.

בששת ימי המעשה, כאשר האדם טרוד בענייני החומר, אין ביכולתו להגיע להכרת שלמות זו. רק בשבת הוא זוכה למבט רוחני וזוכה להשתלב ב"מזמור שיר ליום השבת".

נשמת האדם, שנחצבה מגבהי מרומים, אינה מוצאת מנוחה אמיתית וקורת רוח אלא על ידי דביקותה בשכינה, שהיא מקור מחצבתה. שיאה של הדביקות הוא באמצעות רוח הקודש ונבואה. למנוחה עילאית מסוג זה עשויים ישראל להעפיל בשבת, ושירתם היא שירת השלמות.