במדבר מצא עם ישראל את השבת, והשבת מצאה את ישראל. ויבואו שניהם בברית. במדבר, שם כל גרגיר מן קרא בשם ה', שם נקל היה לעמוד בברית עם השבת ולשמור את משמרתה.

אולם המדבר לא היה סוף שליחות ישראל בעולם. המדבר לא היה כי אם פרוזדור להיכנס ממנו אל הטרקלין - אל ארץ ישראל. לשם יכנס עם ישראל, מעוטר בעטרת דעה ויראת ה', אל החברה האנושית, להיות לאות ולמופת. שם, על אדמתו, יהיה עליו לחיות חיי מדינה על כל גווניהם ואופניהם.

ואכן, כשהציג עם ישראל את כף רגלו על אדמת ארץ נושבת, הסתלקו ענני הכבוד ולחם השמים פסק. מכאן ואילך היה על ישראל לחרוש ולקצור, לבנות ולנטוע, ולעסוק במסחר ואומנות. עתה נשקפה סכנה - והיא עודנה נשקפת - כי בממשלת האדם תישכח דעת ה', והאדם יאמר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח', י', ז'). שם ישכח חלילה "כי ה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (שם י"ח).

שם, במדינתו העצמאית, הסכנה קרובה כי עד מהרה ישכח את השבת ויפר את בריתו איתה, יפנה לה עורף וישתחווה למעשי ידיו. שם צפויה הסכנה שאגרופו של האדם יגיד לו דבר חוק ומשפט. ואילו ה', אשר היה ראשית שאיפת האדם לו יקציע האדם רק קרן זוית חגיגית מקוטרת לבונה. לפעמים גם אותה קרן זוית תימנע ממנו, בעקבות דרישותיה לקרבנות של ויתור מצידו.

הסכנה קרובה מאד. אבל עם ישראל ינצל ממנה. היעוד הישראלי הוא להעביר את הסכנה.

לא לשווא הוציא ה' את ישראל ממצרים ויפדהו מבית עבדים. לא לשווא הטעימו ה' במצרים את קללת חיי הטבע וחיי מדינה המתכחשת לה'. לא לשווא הראה ה' לישראל בנוע כל אלילי ארץ ועריציה מפני אצבעו, כנוע עצי יער מפני רוח. אז הראם לדעת, כי ה' הוא האלוקים לא רק בשמים, כי אם גם בארץ. וכי הוא לא רק אלוקי הטבע, אלא גם אלוקי קורות הימים. כל מלך יושב על כסאו לא ירום, וכל עבד רובץ תחת משאו לא ישפל מהיות ה' קרוב אליו לעשות את משפטו ודינו. לא לחינם לקח לו ה' את ישראל לעם, הכניסם לארצו, להיותם בין העמים, אך לא ככל העמים.

על יסוד הכרה זו יפתח ישראל חיי עם ומדינה בארצו, אשר בם לא יימצאו דמיונות מצרים ותעתועיה, הכופרים בא-ל חי ומשתחווים לאלי הטבע, הכורעים ברך לפני עריצי בני אדם ומעבידים באכזריות חימה, גרים הגרים עמהם.

על יסוד הכרה זו חפץ ה' להקים לו עם ומדינה, אשר בהם המסחר והתעשייה, הכח והממשלה לא יעוורו את עיני בני האדם מראות את מאור ה'. המסחר והאומנות, הכח והממשלה לא יהיו לאלוהי כסף ואלוהי זהב. הכל יעשו אגודה אחת לתת כבוד לא-ל האחד והיחיד. כל מקום יהיה מוקטר מוקדש לשמו - ארמונות המושלים, אהלי האיכרים, בתי מלאכת האומנים ובתי מדרשות החכמים. במקומות אלו ימלאו במגל ובמחט, בחרב ובחרט, בעט ובאת - בכל עת ובכל שעה, בבית וברחוב, בשדה ובכרם, את רצון ה' האחד והיחיד. רק בכבוד ה' והדרו יהיה להם - לאיש ולעם, לבית ולמדינה -כבוד ויתרון.

על כן דיבר ה' מלהבות אש בהיגלותו על הר סיני (שמות פרק כ'): "זכור את יום השבת לקדשו!" - השמר לך, לבל ידחקו חייך המדיניים את רגלי אלוקיך. הישמר לך, פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור: במדבר, אמנם, היה ה' הזן ומפרנס כל נפש בלחם שמים, אבל פה במדינה, כאן הנני בעצמי מכין מזון לי ולכל נפשות ביתי, ומניע את כל גלגלי החיים בכוחי. חלילה לך להרהר כך, "זכור את יום השבת לקדשו!" הקם את השבת למצבת הכרת ה' וקדושתו בקרב חיי השוק ההומים ובתוך חיי הבית הצנועים.

"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת לה' אלוקיך" - ששה ימים עבוד את האדמה, עשה מלאכה והטבע ביצורי האדמה את מטבע רוחך ורצונך ועשה איתם ל"מלאכתך", למשרתיך ולעושי רצונך! ששת ימים נצח על מחזור החיים המדיניים וקדם את מטרות הכלל לתכליתם.

אבל ביום השביעי שבת - שבת לה' - לא תעשה בו מלאכה! ביום השביעי יעזוב האיכר את מחרשתו, הקוצר את מגלו, הטוחן את ריחיו והאופה את תנורו. הכל יזכרו מי נתן להם את העולם, יזכרו מהו מקור הרוח והעוצמה, התבונה והכשרון. מי ברא את החומרים ועשה את הכוחות, מי חק את החוקים אשר בהם ישתמש האדם לתועלתו ולחפצו.

בזמננו - כלום נוכל לוותר על השבת? זמננו, אשר החכמות האנושיות הגיעו בו למרום גובהן, וזאת: לא למען המדע הטהור, אלא למטרות מעשיות ממשיות - להרבות את כבוד האדם, עושרו והנאותיו. זמננו אשר כיבושו של הטבע על ידי החכמה האנושית, הפך לאליל. האמנם יוכל לוותר על השבת?! היא תציל אותנו מהכחש בה' ומהסגידה למעשי ידינו, כי יותר מכל דור, גדלה מאד הסכנה האורבת לדורנו באין שבת.

אילו היתה השבת שלטת בעולם, היתה כל המצאה חדשה בטבע מוסיפה כבוד ותהילה לאמן הגדול אשר עשה את כל הנפלאות הללו. כל פלאי הטבע וגם מעשי בני האדם יעידו כאחד על חכמת היוצר וגדולתו. כל המצאה חדשה היתה מוסיפה לנו, לא רק קנינים חדשים והנאות חדשות, כי אם גם ברכה מרובה וטובה כפולה ומכופלת.

מי יוכל לשער את הכבוד והברכה, שצופנת השבת בזמננו. איזו אידיליה היתה שוררת בעולמנו, אם בכל יום שביעי היה האדם יורד ממרום כס ממשלת תפארתו והיה מניח בהכנעה את עצמו ואת עולמו לפני הדום רגלי הבורא האחד היחיד, אשר לפני כסא כבודו נחשבות כל חכמות בני האדם כאין וכאפס, ואשר כל הדר תפארת האדם אינם אלא אבן חן אחת מני רבות בנזר תפארתו יתברך!