לאחר בריאת העולם, השבת חלפה ועברה מן העולם. זה אלפיים שנה כמעט ולא נודעו עקבותיה בקרב האנושות. האדם כרע ברך לאלילי תאוותיו, ויתיירא מפני רבבות אלי הטבע והכוחות הנעלמים והטמירים אשר התקוממו נגד שאיפותיו עלי אדמות.

כח יצירתו של האדם הפך לאימה ורוח יצירתו - לערמה ומזימות. קיום והנאת קיום הפכו לסיסמה בלעדית עלי אדמות, ובסיסמה זו ידע כל אחד רק את עצמו. גם האדם, הרועד לנוכח תנודת הטבע החרישית ביותר - הפך את עצמו לאימת אחיו האדם. בפני האדם, הזע בפחד, זע האדם.

התשוקות והתאווה, האימה והשיטנה היו למנופיו. כל העשתונות היו נתונות רק לשאלות: איך להינצל מפני הטבע? איך לשעבד את חילותיו? איך להימלט מפני תחרותו של האח.

למה? כי אבדה שבת מן הארץ! השבת חלפה עברה מן העולם ועמה בטלה ידיעת הבורא. שבת קודש אבדה, ועמה אבדו ידיעת ערך ויתרון האדם בתבל. יתרון האדם אשר בו בחר ה' לכרות עמו ברית, ואשר בו נפח אדון-הכל ניצוץ מעצמותו, הניחו לא לעבד הטבע ולא לרודה האדם אחיו. הבורא הפקיד את האדם בעולמו לשמור את החופש, את האמת ואת הצדק, את החסד, את הרחמים ואת הברכה. שבת קודש אבדה, ועמה אבדה הידיעה כי אין לו לאדם לעשות אלא את הטוב והישר בעיני אלוקים - ומיד כל אלי הטבע ואדיריו ישלימו איתו.

שבת קודש אבדה, ועימה אבדה גם האמונה בטבע האלוקי אשר באדם, כלומר, האמונה בבחירה החופשית אשר לאדם. אבדה ההכרה, כי רק לכח הרוחני החופשי אשר לאדם ציוה אדון העולם את בריתו, את ישועתו ואת ברכתו עד עולם. אבדה הידיעה, כי לא חכמת ידיעת הטבע וכבישתו ולא חכמת האדם וערמתו, כי אם חכמת ידיעת ה' ועבודתו וחכמת ידיעת התורה, ההליכה בדרכיה ושמירת מצוותיה - הם היסודות שעליהם יכון אושר האדם.

אלפיים שנה עמדה השבת לפני כסא הכבוד והתאוננה: "לכולם נתת בן זוג, ורק אנוכי נשארתי לבדי בעולם, ואין לי זוג!" ויען לה ה': "ישראל יהיה בן זוגך, ועמו תכרתי ברית עולם".

בטרם היות ישראל לעם, בהיותה משפחה בת שבעים נפש בלבד, אשר ידיעת ה' הטהורה השתמרה בקרבה, הביאה ה' מצרימה והטילה שם בכור הברזל. מאות בשנים הניחה ה' לשתות שם את כוס היגון של זדון לב אנושית, חסרת שבת, מתרפסת לפני אלי הטבע ומשתררת בגאוה על בני אדם חדלי אונים.

לאחר מכן לימד ה' את אלוהי מצרים ואת רודניה להתפלץ בפני זרועו הגדולה ובפני הזיק הטהור והמוסרי. אז הוכיח ה' לכל כי העבד משולל זכויות אנוש, הינו אמיץ כח באמונתו בה' מכל אדירי הכפירה. ויגדע בריחי ברזל, וישם במצולות ים דרך ובערבה מסילה, ויוצא את ישראל לחרות עולם.

ובתת ה' לישראל במדבר את השבת, החלה גאולת האנושות כולה.

אל תירא ישראל מאלי הטבע ואל תחת מפניהם. השבת תוכיח לך מיהו אדון הטבע ושליטו, אשר כרוב גודלו וכתוקף מלכותו קרוב הוא אליך באהבה ובחמלה. "רוכב שמים - בעזרך" (דברים ל"ג, כ"ו). השבת תראה לך את עמדתך למעלה מן הטבע, בלכתך אחרי אלוקיך.

והלא דעת ה' והבטחון בו - המה אבני פינה של  כל התורה כולה. לכן, קדמה השבת למתן תורה, בכדי לקבוע בלב האדם את הדעת ואת הבטחון ולחנך אותו על ידי ניסיון השבת, וכפי שנאמר: "למען אנסנו, הילך בתורתי אם לא" (שמות ט"ז, ד').

הלא זו הדרך - להראות את אמונתך בה' ובטחונך בו. ללכת בשמחה אחרי ה' אלוקיך במדבר, בארץ לא זרועה. להיות נכון למסור למען ה' אלוקיך את קניינך והנאותיך, את כוחך וכבודך ואף את נפשך. לא לירא, אם למען ה' ותורתו תאבד את חינך בעיני בני האדם. לא לירא, אם למענו תאבד את לחמך המעודן ואת סיר הבשן אשר לך, ותהיה מוכרח לקבל את לחמך, לחם צר, מיד ה' דבר יום ביומו. אין לדאוג, גם אם נעלם מידיעתך כרגע מאין יבוא לחמך ולחם ביתך מחר - זו היא היהדות.

השבת היא אבן הבוחן של בן ישראל. על ידה ייבחן תמיד, אם יהדותו, הכרתו את ה' ובטחונו בו, אמיתיות הן.

ה' הרבה להזהיר בדבר השבת מעבר לשאר המצוות האחרות, כדרך שקידמה השבת את פני ישראל בכניסתם למדבר, ניתן איפוא לומר, שכל מסע המדבר במשך ארבעים שנה לא היה כי אם חינוך לשבת. כל תלונה ומריבה, בהן ניסו את ה' במדבר, לא היו אלא עבירה על רוח השבת. גם אם תשים לבך לדברי ימי העם, תמצא כי כל הרעה אשר קרתה לישראל בכל דור, באה להם מפני שרוח השבת לא חדרה כראוי לנפשות העם.

ארבעים שנה בלי הפסק קוימה השבת בישראל. לא היו תינוק ותינוקת בישראל, שהיו יכולים להטיל ספק איזה יום הוא, שהרי "ברכו במן וקידשו במן". כל יום שבת התבשר כבר ביום השישי בלחם משנה. עצם היום נתקדש על פי ה' והוכרז ליום אשר לא יצא בו האדם לבקש טרף, כי קדוש הוא לה', והמן לא ירד בו.

ארבעים שנה למד העם לדעת, כי "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח', ג'). ידוע ידע, כי רק הבוטח בה' יש לו אחרית ותקווה. וכל אשר יצבור האדם נגד רצון ה' ותורתו, לא תהיה לו אחרית ושורשו כמק יהיה.

לימוד זה, הנראה לכאורה כה פשוט, הלימוד שאבותינו התחנכו בו במשך ארבעים שנה תמימות, יהיה לבני ישראל למורשת עולם, נושא בחובו ברכה וישועה, קדושה ושמחה לכל האנושות.

על ידי השבת החלה האנושות לשוב לכבודה ולתפארתה. היא החזירה לה את העטרה שעיטרה בה היוצר מתחילה. נעלה הוא אדם-השבת על כל תעתועי בני האדם מחוסרי השבת. הוא לא יתיירא ולא יחת מפני אלי הטבע, ובריתו עם אלוקיו נושאת את נפשו למעלה, מעל שלטון הטבע.

אין הוא רודה בטבע בעריצות. הן ה' נתן לו רחמים על כל המעשים. עם כל גבורתו וכוחו לכבוש עולם, מרכין הוא את ראשו בענוה לפני הבורא העליון היחיד, וכל חפצו רק להשתמש בכוחו לעבודת האדון, אשר הניחו בגן עדן של הטבע.

הוא אינו מתיירא ולא חת מפני עריצי בני אדם. ה' קרא לו חרות, חרות ממורא בשר ודם, חרות מלהשתחוות להם ולעובדם. קרוב ה' לאהלו הדל, כלארמון כלול בהדרו. ראשי ילדיו בערשם הרעוע ספונים לפני ה' כילדי רוזנים. לבבו הנשבר ונדכא תחת כסות שק, יתנשא אל א-ל בשמים כלבב אדירי ארץ, לבושי הדר.

ה' קרא לו חרות מגאוה ורום לבב, מקנאה, שנאה ותחרות, מנקמה ועריצות. ה' מלמדו לחשוב את כל אדם לאח, ואת גבול כל אחד למקום מקודש על פי ה'. על אחיו הדל לא יביט בגאווה ובוז, ולא יקנא במי שגדול ממנו בעושר ובכבוד, כי בשמחה יביט על ברכת רעהו, אשר ברכו ה'.

בעיניו "לא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר" (שמות ט"ז, י"ח) מהקיצבה אשר קצב לו ה'. ההתחרות האיומה לא תימצא בקרב שומרי השבת. הוא אינו מצפה להיבנות מחורבנו של חברו, ואינו מתאווה להתנשא עליו. ואינו חושב, כי דוקא בנפול אחיו יקום, וכי בתקומתו יפול אחיו בהכרח. יד ה' לא תקצר לכלכל רבבות בני אדם, העובדים באמונה ומבקשים את טרף ביתם, אשר יחסר להם. וככלות הקנאה וצרות העין מלב שומר השבת, יציצו מעצמם פרחי גן עדן - החסד והרחמים - בנפשו. הם יצמיחו לו כנפיים למהר לעזרת חבריו, ולא ייעף לחוש לישועתם. על ידי כך יווכח לדעת, כי ברכת האדם היותר מעולה, היא הברכה אשר הכין באהבה לבני האדם אחיו ורעיו.