הזדמן לי להלך בחברתם של אב ובנו בן השמונה. זמן ההליכה המשותפת ארך כשבע עד שמונה דקות. פתחנו בשיחה שהייתה אמורה להיות נעימה, אך היא נראתה בערך כך:

מה דעתך על המצב הבטחוני?... דני, תלך ישר, תפסיק לקפוץ!

אה, כן, שמעתי שיש כוננות מוגברת בגוש דן... דני, מספיק כבר, אתה לא חייב לבעוט בכל אבן שאתה רואה בדרך, אתה הורס את הנעלים החדשות, וגם עלול לפגוע במישהו...

כן, הייתה התראה על חדירת מחבלים... כמה פעמים אני אצטרך לדבר אליך, ד-נ-י, שום דבר כבר לא יצא ממך, משועמם שכמותך... אתה לא חייב ללטף את כל הקירות בשכונה, תלך ישר.

אני אומר לך שהמצב הבטחון קשה מאד... למה החולצה שלך בחוץ, דני, אתה לא יכול להיות מסודר?!...

כאן אני עוצר את תיאור המאורע, וזאת עוד לפני שעברו ארבע דקות מתוך השמונה, בהן ספרתי לפחות עשר הערות מצד האב לבנו.

לא, הוא לא אדם חולה בנפשו, מדובר באדם חביב, איש נעים הליכות, חבר טוב לידידיו, ואב מסור לילדיו.

בטוחני כי אילו הייתי שואל אותו לפשר שלל ההערות שהוטחו לעבר הילד, הוא לא היה מבחין במשהו חריג. מבחינתו הוא עושה את המוטל עליו כאב מסור הדואג לבנו, למעשיו, להליכותיו, למראהו וכו'...

אולם מדובר במערכת יחסים שאינה בריאה. הורה העומד מול בנו עם זכוכית מגדלת, בוחן כל תנועה, עוקב אחר כל תזוזה, ומיד אומר את מה שהוא חושב, בציפיה מיידית לשינוי, יוצר מצב לא בריא.

הילד הופך מאדם בעל חדוות חיים המסוגל לקפץ בספונטאניות, להשתובב במשובת נעורים קלה, להתנסות בלימוד דברים חדשים - לילד לחוץ ומפוחד. הוא חושש מכל תנועה שמא לא תשא חן בעיני אביו, חרד מלמשש עלה קטיפתי תמים נעים למגע, שמא ירעים עליו אביו בקול.

מצב זה ייצור מעגל קסמים בלתי פוסק, ההורה יבחין שבנו מסתגר ויעיר גם כאן את מיטב הערותיו בדבר חשיבות הפתיחות, ערך השיחה המשותפת וכו'... והילד יהיה נתון במצוקה נפשית בין הפטיש לסדן, בין רצונו הטבעי לדרור ולעצמאות, לבין עינו הפקוחה מדי של ההורה.

סביר להניח, שיקרה אחת מן השתיים. או שהילד יהפוך למכונס בתוככי עצמו, לאנטי חברתי, לחסר חדוות חיים, אפרורי וצועד הרחק מאחור. או שיקרה הדבר ההפוך. שלא בחברת ההורים יהפוך הילד לסוּפֶּר שובב, את כל מה שחשש להוציא בחברת ההורה הוא יוציא עם רבית כפולה ומכופלת, משוחרר מכל עול ורסן.

כיצד איפוא ינהג ההורה? ההתעלמות פסולה, הערות יתר גם הם אינן טובות, מה כן? מהו שביל הזהב?

ההורה יבחן, מה באמת חשוב לו? מה הם סדרי העדיפויות בחינוך בנו? חינוך לדרך ארץ ומידות טובות? חינוך לסדר ונקיון? על מה הוא שם את הדגש? על מקרים אלו יעיר את הערותיו, ואף זאת יעשה בנועם ובחכמה שלא להכביר שאין בהן תועלת.

אמנם, אם הילד עשה מעשה חמור שאינו ישר בעיני אלקים ואדם, אסור להתעלם, חובה להוכיח! חובה לחנך!

יחד עם זאת, חינוך אינו נעשה בספונטאניות, יש לחשוב היטב, לטכס עיצה כדי לדעת מה תהיינה המלים הנכונות שיותירו את השפעתן על נפש הילד.