הוא תמיד היה הילד ה"לא מוצלח", זה שיש לו ראש סתום, שתי ידיים שמאליות ושתי רגליים עקומות. לא הייתה כמעט משימה שהוא הצליח לבצע בהצלחה מתחילתה ועד סופה, ולו גם המשימה הפשוטה ביותר. אם נשלח על ידי אמו למכולת להביא לחם שחור ותבנית ביצים, הוא חזר עם לחמניה אחת וחצי תבנית ביצים לא שבורה... אם נתבקש להביא צלחת מזון מהמטבח לפינת האוכל, עד שהגיע לפינת האוכל היתה מחצית מכמות המזון מרוחה על הריצפה, ומשמשת כמסלול סימני דרך.

כך בבית וכך בבית הספר. הכל ידעו שהוא פשוט "לא יוצלח", לא מסוגל לכלום. גם לא בלימוד, עוד בטרם קרא שתי שורות וכבר יתייאש מלהבין. לא למלאכה, בעקבות ידיו השמאליות. לא לשליחויות, כלום.

הילדים שיודעים לזהות חולשות, ומתמחים בפגיעה בחלשים, הפכו אותו כמושא ללעג והתקלסויות. הם הוסיפו לו כינויים ותארים כמו: "אפסון", "בטלן", "ראש כרוב", ועוד כהנה וכהנה, מה שלא הוסיף לו מוטיבציה להצלחה.

הוא נותר סגור ומכונס בתוך עצמו, לא מנסה אפילו להבין, לא מהין להתחיל במשימה, מודע מראש שיכשל, אף אחד לא מאמין בו, והוא גם לא מאמין בעצמו. וכך חולפת לה שנה ועוד שנה, הוא גדל והכשלונות גדלים עמו, הוא עולה מכיתה לכיתה, בתחילה הוא עוד מנסה להצליח, כל התחלה חדשה נותנת לו מעט אומץ לנסות מחדש, גם המורים החדשים נותנים לו את האשרות, אבל מהר מאוד הוא מוכיח להם ולעצמו שהוא באמת חסר יכולת, וכך עד סוף השנה הוא יושב בוהה בתקרה, מקשקש במחברות, ונשאר באותו מקום בו היה לפני שנה ולפני שנתיים.

נדמה היה שכך זה ימשיך לנצח, אבל קרן אור מאירה במיוחד הפציעה לפתע בחייו רצופי הכשלונות, מורה חדש שנכנס לכיתה לקח אותו כפרוייקט, הוא החליט לעשות כל מאמץ כדי לגרום לילד להצליח ולהתקדם. היה זה ביום הראשון ללימודים, קבוצה גדולה מצוות בית הספר ישבו יחד, המורה קרא לתלמידו ה"לא יוצלח" וביקש ממנו: "תכין בבקשה לכולם כוסות תה!"

- "אני?!?!?!?" הרים הילד את קולו, כאילו אמר, מה? אתה עדיין אינך יודע שאני לא יוצלח?! – "כן, אתה! אני בטוח שתצליח!" למוד כשלונות, גרר הילד את רגליו, שטף עשר כוסות בזהירות מרבית, משימה שארכה דקות ארוכות, הכניס סוכר, הוסיף תה ומים. את הכוסות הניח זהירות על מגש גדול והחל צועד עקב בצד אגודל, נחוש הפעם להצליח במשימה. הדרך עברה בהצלחה, המגש רעד קצת, אבל אף טיפה לא נשפכה, הוא ניגש אל השולחן סביבו ישבו המורים, עמד להניח את המגש... שתי כוסות נפלו ותכולתן הרותחת נשפכה על רגלו של המורה. הוא הניח את המגש עם הכוסות הנותרות, "אמרתי לך שאני לא יכול..." גמגם ועמד לברוח. המורה תפס אותו בדש בגדו, "רק תזכור, ששמונה כוסות נשארו שלמות, הצלחת בשמונים אחוז, וזה הרבה מאוד".

בסבלנות שאינה יודעת גבולות ומתוך מוטיבציה ראויה לציון המשיך המורה לתת לו תפקידים. הרבה כשלונות היו בדרך, הרבה עוגמות נפש, אולם המורה לא נסוג.

נכון, גם בסוף השנה הוא לא היה מצטיין הכיתה, אולם התדמית השתנתה, האור חזר לעיניים הכבויות והתקווה פעמה בלב.

את כינויי הגנאי שכחו החברים מזמן. הוא היה כמעט שווה בין שווים, כאשר העתיד המשתפר עומד מול עיניו.