תופעה מצערת המוכרת להורים רבים היא לראות את בניהם בני העשרה פלוס, יושבים בחוסר מעש, מעבירים את זמנם בבטלה, ובפאסביות מפחידה. במקום להיות מלאי מרץ נעורים, תוססים ופעילים, הם בוהים בתקרה, מפחדים להתמודד, לעשות משהו עם עצמם.

יש בתופעה זו כדי להעלות סימני שאלה רבים. להיכן נעלם האדרנלין הטבעי הזורם בעורקם של נערים בני גילם? כיצד הם הפכו לזקנים בעודם צעירים לימים?

בחוברת "אל תחטאו בילד", הובאה התשובה כפי שנשמעה מפי אחד הנערים . לפי תשובה זו האשמה מוטלת גם על כתפי ההורים:

"אחד הנערים, בחור כשרוני ובעל מודעות עצמית גבוהה - הסביר זאת בערך כך: הדבר היחיד שלמדתי באמת הוא, שלא כדאי לי לעשות כלום. קודם כל - רוב מה שאני זוכר מההורים שלי זה: 'אל תעשה' ו'שלא תעז' ו'תתבייש לך'. מתי בכלל דיברו איתי? בבוקר, כשהם היו לחוצים להיפטר ממני כדי ללכת ל'עסק'? בערב, כשחזרו מהעבודה עייפים ועוד היו צריכים להתקשר עם ספקים ולעשות חשבונות? בשבת, כשהיו צריכים לישון או ללכת לבקר קרובים? בקושי זכרו שאני קיים! רק כשהייתי עושה בעיות - היו נזכרים בי כדי לצעוק, לגעור ולנזוף. כל מה שאני זוכר מהבית זה, שלא כדאי לעשות. בשביל לחיות בשלום - צריך פשוט לחבק ידיים ולהתחמק מלעשות. אפילו אם הם ביקשו ממני משהו, לעזור בבית, ללכת לבנק או משהו כזה - אני זוכר רק את ההערות והגערות כשלא עשיתי את זה כראוי. עדיף היה להתחמק מראש, לקבל צעקות על שאני לא מוכן לעזור, ולא לנסות להתאמץ אם בין כך אחטוף צעקות, וגם ארגיש עוד פעם את ההרגשה הזיפתית שאני לא יכול לעשות שום דבר כמו שצריך..."

"ומה בקשר לבית הספר? האם שם לא היה כדאי להתאמץ?"

"לא! גם שם למדתי מהר מאד, שלא כדאי. בין כה וכה אף אחד לא מעריך אותך באמת. אבל גם בשביל להיות כמעט טוב - הייתי צריך להתאמץ, ומי היה מעריך את זה? ואם אתה כבר מצליח 'בלי כוונה' באיזה מבחן, מייד התגובה היא: אתה רואה שאתה יכול - למה אתה לא תמיד כך? למה אתה לא כמו זה, מדוע אתה לא כמו ההוא? אני זוכר היטב, שפעם אחת השגתי 'מצויין' באיזה מבחן, והשווצתי עם זה כל-כך, עד שהמורה קרא לי ונתן לי שיחה שאסור להתגאות! באתי הביתה, חיכיתי להורים ומיהרתי להראות להם. כבר הרגשתי לא טוב, בגלל שאני 'משוויץ', ובכל זאת עשיתי זאת. הייתי צמא למילה טובה בלי 'אבלים'. מה קיבלתי? 'יופי' יבש ואדיש, ואחר כך גם: 'אתה רואה שאתה יכול, אז למה...' אבדתי את כל החשק להתאמץ, ובמשך הזמן גם את הבטחון העצמי שלי..."

המסקנה המתבקשת מדברים אלו היא, כי עידוד אמיתי צריך להאמר ללא התניות והגבלות. מפתיע לראות כיצד הורים נדיבים ורחבי לב בכל שאר התחומים, משתנים לפתע ומתנהגים כצייקנים קמוצי יד בכל הקשור לעידוד. חבל!