המשנה מונה ארבעה סוגי בני אדם בתחום נתינת צדקה. יכולים שני אנשים לתת לצדקה אותו הסכום, ולצורך אותה המטרה – ואינה דומה נתינתו של זה לנתינתו של זה. נתינת האחד נעשית מתוך טוב עין, ואילו השני צר עין. האחד עושה זאת בנדיבות, והשני – בקמצנות.

ה"נפשות הפועלות" קובעות את איכות המתת עד כדי כך, שהאחד יקרא "חסיד" ואילו האחר – "רשע". כמות הנתינה זהה, אך "מידות" הנותנים שונות לחלוטין.

"ארבע מידות" – ארבעה סוגי אנשים "בנותני צדקה". כל אופן של נתינת צדקה משקף את אופי הנותן, את יחסו לזולת, ואת טיב מידותיו. המשנה מעמיקה חדור ועורכת כמין "רנטגן" נפשי, שיקוף של האינטרסים המניעים והכוונות הסמויות הנלווים אל הנתינה. לא סכום התרומה בפועל נמדד כאן, אלא המינון של "מידת הנתינה" בלב.

הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים

במבט ראשון: נראה שאיננו מכירים כלל טיפוס שכזה. אדם שמוכן לתת משלו – אפילו תרומה נכבדה מאד – העיקר שלא יתנו אחרים. אם הוא מבין שצריך לתת, מדוע אינו רוצה שאחרים יתנו? מה אכפת לו שגם אחרים ישתתפו בנתינת צדקה – מצוה שהוא מכיר בחשיבותה? מה יכול להיות המניע שלו?

יתכן והוא רוצה את כל הטובה והשבח לעצמו, ואין רצונו בתועלת הבריות". המניע של אדם כזה הוא – הכבוד. הוא רוצה את כל התהילה והתפארת לעצמו. כשבאים להתרים אותו למוסד, הוא מגיב: 'אם אני אורח הכבוד היחיד, אם יהיה שלט הנושא את שמי, ורק את שמי – אני מוכן'. הוא מוכן לתרום אפילו בנין שלם, העיקר – שלא ינחלו אחרים את כבודו. מכיון שאיננו מוכן לחלוק את התהילה עם זולתו הוא מונע אחרים מלתרום.

המציאות מוכיחה שיותר פשוט להתרים עבור בנין, מאשר להשיג מימון לאחזקתו השוטפת. משום שבניין נושא את שם התורם לנצח, ואילו מזון נבלע ואיננו.

אדם שמוכן לתת, אך רוצה שלא יתנו אחרים, דומה לאדם שדורך על זולתו, כדי שהוא עצמו ייראה גבוה יותר – "מתכבד בקלון חברו". הוא אינו מעוניין שאחרים יתנו, כדי שיוכל לומר: 'אתם רואים שאין עם מי לדבר, תבואו רק אלי, רק אני תורם'.

אדם  הנגוע בצרות עין חולנית שכזו, קוראת המשנה "עינו רעה בשל אחרים" – אין הוא חס על ממון אחרים, הוא רק חושש לכבודו, וחפץ בקלונם של אחרים – עינו רעה בכבודם של אחרים.

ועוד עיוות מקומם, "עינו רעה בשל אחרים". מיהם "האחרים"? – העניים. אדם הרוצה לתת, ומעוניין שלא יתנו אחרים משום שעינו צרה בעניים. הוא רוצה לקיים מצוות צדקה בעצמו, אך אינו יכול לשאת מצב שיהיה לעניים בשפע, שתהיה להם פרנסה ברווח.

הוא מוכן לממן את כל הרהיטים למשפחה... אבל בתנאי – שאין עוד שותפים לנתינה זו, אין צורך להגזים! הלא צדקה ניתנת לעניים, ואין צורך לעני יותר מאשר המינימום הנדרש.

מה קבור כאן? – צרות עין ולא יותר. וכי מה אכפת לך, אם המשפחה הנזקקת תקבל סל מצרכים נוסף לחג? מה חורה לך בעובדה, שאדם זה ישיא את בתו בכבוד ולא בבזיון, ברווח ולא בדוחק?!

יתנו אחרים – והוא לא יתן

כנגד הקטגוריה הראשונה שבמשנה של נותני הצדקה – רודף הכבוד, עומד סוג נוסף של בני אדם – "הרוצה שיתנו אחרים, והוא לא יתן" – במילה אחת: הקמצן.

גם אדם זה מבין שצריך לדאוג לעניים, לכן הוא רוצה שאחרים יתנו, אך לא הוא. כאשר פונים אליו לבקש לתרום – הוא מפנה לאחרים. יתנו אחרים, אבל הוא לא יוציא מכיסו לצדקה. אדם זה מוגדר במשנה: "עינו רעה בשלו".

מה הכוונה?

בפשטות "בשלו" – הפירוש הוא – מהרכוש שלו. הוא טוב יותר מהראשון בכך שלא אכפת לו שתהיה צדקה ברווח לעניים, אבל הוא עצמו אינו תורם. כשבאים להתרים אותו עבור נזקק, הוא אומר: 'כבר יאספו בשבילו מספיק אצל האחרים. מדוע אני צריך לדאוג לרווחתו, וכי אני וילדי כבר "מסודרים" שעלי לפזר ממוני לכלכל אחרים?"

יש המפרשים את המילים "עינו רעה בשלו" שהאדם מפסיד את כל האוצרות הרוחניים והגשמיים הבאים בעקבות מצות צדקה. הוא מקמץ לעצמו בברכת ה', ברכה שהיה יכול להשיג ברווח, אילו רק היה פותח את ידו.

אדם זה איננו רשע, כי הוא מרחם על העניים, ורוצה שיקבלו צדקה, אולם הוא לא מסוגל לתת להם מממונו, ואינו מוכן שיהנו על חשבונו. צרות העין שלו נובעת מתאוות הממון. הוא שבוי בידי חמדת הממון עד כדי כך שהוא מוכן להראות כקמצן, ובלבד שלא ייאלץ להיפרד מכספו.

אכן, חשוב להדגיש: יש אנשים אשר הסתייגותם ממתן צדקה נובעת לאו דווקא מאהבת הממון, אלא מהחשש שלא יישאר להם מספיק. יתכן שהם חיים בצמצום ומרגישים שאין להם מה לתת – הם חיים במצב של חוסר בטחון כלכלי. לאנשים כאלו צריך להזכיר שדווקא מצות הצדקה, היא הערובה לשפע ממרום.

עלינו לדעת: מצוות צדקה היא המצווה היחידה בתורה שמותר "לבחון" בה את הקב"ה, כביכול, להעמידו בניסיון. בשאר המצוות אין לנו רשות לכך. אסור לעשות ניסיון, לבחון אם יש שכר מידי למצווה, או לחילופין עונש על עבירה. אין הבטחה בשאר מצוות על קבלת השכר ב"מזומן" כבר בעולם הזה שכן עיקר הגמול הוא בעולם הבא, אולם לגבי מצות צדקה – מתנות עניים, מייעץ הנביא בשם ה' (מלאכי ג', י'): "ובחנוני נא בזאת" – בחנו אותי במצווה זו, אם אני משלם גמול למקיימיה. מהו המבחן? – "אם לא אפתח לכם את ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די". מהו "עד בלי די"? – "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די". בציור: השפע יהיה רב כל כך, עד שהשפתיים תתבלינה ותתעייפנה מלומר: 'די, מספיק! לא צריך יותר'.

את הפרעון של "השטר" הזה רשאי כל אחד לבחון הלכה למעשה.

יתן ויתנו אחרים

זוהי המידה הטובה ביותר. אדם שנותן צדקה, ורוצה שגם אחרים יתנו, הוא בעל חסד אמיתי.

בלשון המשנה הוא נקרא "חסיד". ונשאל: מדוע? הרי חסיד הוא מי שנוהג לפנים משורת הדין, ואילו מצות הצדקה הינה דין מפורש – כולם חייבים בנתינת צדקה.

במה מתבטאת חסידותו? עונים המפרשים: אדם זה אינו מסתפק רק בקיום חובתו. הוא לא מסתפק בלהיות "עושה" לצדקה, הוא גם "מְעשה" אחרים לכך. הוא משמש דוגמה אישית בהיותו הנחשון, הראשון בנתינת צדקה. יש אנשים שמוכנים לתרום רק למטרה ידועה, למוסד שיצא לו שם וכדומה. החסיד דואג להיות הראשון שנותן, וקורא גם לאחרים לתת – ראש וראשון לכל דבר שבקדושה. כך הוא זוכה בעצמו, וגם מזכה את האחרים עמו.

יש הרואים במתרימים העוברים מבית לבית ומתדפקים על הדלתות – טרדנים. באומרם: 'מי שמם לדאוג לחסד של אחרים? אם הם רוצים לתרום – שיתרמו, אך מה להם ולי?'

עלינו לדעת כי זוהי מידת החסידים, אשר אינם מסתפקים בתרומתם הם, אלא מתוך דאגה לנזקקים, הם טורחים. וסובבים יום וליל למענם. דאגתו האמיתית של החסיד לנזקקים מתבטאת גם בכך שהוא נותן בסבר פנים יפות, ולא נותן כמי שכפאו שד – רק בגלל שמחויב בכך מצד הדין. הוא גם מקדיש תשומת לבלנתינה , שהצדקה תינתן בכמות, בזמן ובאופן הטובים והיעילים ביותר למקבל.

אכן, הוא רוצה ושואף שיתנו גם אחרים, הוא משכנע גם את הסובבים לפתוח יד, משום שהוא רוצה שיהיה טוב גם לזולתו. הוא מעוניין לזכות גם אותם בתמורה הנפלאה של מצות הצדקה: שכר רוחני וברכה גשמית. עליו נאמר: "טוב עין הוא יבורך".

לא יתן ולא יתנו אחרים

כותרת המשנה היא "ארבע מידות בנותני צדקה" ואילו האדם אשר "לא יתן ולא יתנו אחרים", אין מקומו במשנה זו, הרי הוא איננו נמנה עם הנותנים צדקה כלל.

התשובה היא: מי שיקרא את המשנה בעיון, יבחין כי המילה "הרוצה" שבתחילת המשנה, מוזכרת רק פעם אחת, אך מתייחסת לכל ארבע המידות: "הרוצה, שיתן ולא יתנו אחרים, [הרוצה, ש:] יתנו אחרים והוא לא יתן, [הרוצה ש:] יתן ויתנו אחרים, והאחרון [הרוצה ש:] לא יתן ולא יתנו אחרים".

ההדגשה של המשנה היא, מה רצונו של כל אחד מהנותנים בנוגע לצדקה, מהו המצב האידיאלי מבחינתו? מה רוצה הרשע? רוצה – "שלא יתן ולא יתנו אחרים".

ההדגשה היא כי רצונו של הרשע הוא שלא לתת כלל. פעמים רבות נאלץ אף הרשע לתת צדקה, וממילא גם הוא נמנה על "נותני צדקה". גם הוא מתאים לכותרת של המשנה. אם כן, מדוע נקרא "רשע"?

משום שהוא אינו רוצה לתת, ואינו רוצה שיתנו אחרים. הוא נותן רק בגלל שנאלץ לתת – בחוסר חשק, בפנים חמוצות, כמי שמרגיש ש"סוחטים" אותו. כאשר בוחנים את "מידותיו", את הפנימיות שלו – הרי הוא רשע גמור, הכופר במצוות הצדקה.

מי הוא זה אותו יהודי, אשר מלבד קמצנותו וצרות העין שלו, עוד מצפה שגם אחרים לא יתנו? זה האדם שמפריע לו כאשר באים לבקש ממנו צדקה, והוא חש שלא בנח מסירובו, וחושש שיראו בו כילי, ואז הוא עוטף את אי הנתינה שלו בטענות שונות ומשונות: 'העני הזה בכלל לא צריך נדבות', 'אני מכיר אותו, תראה איזה מותרות יש לו'... הוא משמיץ את העני ברבים, וגורם לכך שגם אחרים יימנעו מלתת לו.

יש אף המפתחים אידיאולוגיה שלמה, מדוע הם אינם נותנים לעניים: 'לא כדאי לעודד קבצנות – לפתח באנשים תלות בתרומות. אם הם לא יתפרנסו מהצדקה, הם ילכו לעבוד. כך יצטרפו למעגל העשייה, ויצאו מחרפת הבטלה'. על לשונם סדורה תיאוריה בנויה, שכולה עטיפה לסיבה האמיתית: האנוכיות הדורסנית, "הצייקנות" הקמצנית.

ארבע מידות בצדקה. צדיק מול רשע. לב שופע מול אגרוף קמוץ. צא ולמד מה בין אלו לאלו.