|
השאלה
15/01/2013
|
מהו סוד ההצלחה בחינוך?
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
השאלה היא קצרה, אך עמוקה מני ים.
הורה שמסתכל על חינוך כדבר עכשוי, דהיינו שליפה מהמותן כדי לפתור כל בעיה במקומה, אינו מכיר במשמעות האמיתית של חינוך.
חינוך הוא תהליך שצריך להיות מלכתחילה לטווח ארוך. כאשר הילד רק בן שנתיים או שלוש שנים, צריך לקחת בחשבון כי כאשר הילד יהיה בן ארבע-עשרה חמש-עשרה, תעבור עליו תקופה קשה מאד. כדי לצלוח בשלום את התקופה של גיל ארבע-עשרה, חשוב מאד שהילד יהיה קשור בקשר הדום וחם עם הוריו. אם ההורים מתייחסים בתקיפות אל ילד בן שנתיים, שלוש או ארבע, אם מחנכים בחינוך נוקשה, אם מכים אותו ודורשים ממנו מעבר ליכולתו - הורסים את היחס החם של הילד אל ההורים. אמנם בשלב מוקדם כזה עדיין לא מתגלים נזקי היחסים המעורערים. הילד עדיין זקוק להורים, הוא אוהב את ההורים. אבל מאוחר יותר, כשהילד בן ארבע-עשרה, עומדים ההורים על מלוא חומרת הנזק. ההורים המופתעים צועקים: 'אינני מבין מה עם הילד שלי, הוא לא מדבר איתי כלל, הוא לא מספר לי שום-דבר, אין לי מושג מה הולך אצלו'...
המכות והיחס הנוקשה מפעפעים בתת-ההכרה של הילד מבלי שהוא יודע, הדברים נסתרים בתוך נפשו, ובזמן ההתבגרות הדבר יוצא ומתגלה. או-אז ההורים רואים שאיבדו את הקשר עם הילד. בשבילם זה צער גדול, ובשביל הילד נזק גדול.
החינוך של ילד קטן צריך להיות מושתת על ראייה לטווח ארוך. ההורים צריכים לבנות יחס חם אל הילד, כך שכאשר יהיה הילד בתקופת הבגרות, שהיא תקופה קשה, היחס החם הזה יעטוף אותו ויעניק לו כוחות בהתמודדויות הקשות הצפויות לו.
לפעמים נדמה שמגיעים לתוצאות יותר טובות באמצעות הנוקשות. אבל 'החכם עיניו בראשו', והורים שיודעים את סוד החינוך ואת חשיבות ההסתכלות לטווח ארוך, נזהרים מאד בגיל הרך שלא להסתכל רק על התוצאה המיידית. מצוי מאד מצב שבו ילד לא שומע בקולי, ואני, בעזרת כמה סטירות משיג צייתנות, ואני מתפאר "אה, אני יודע איך להשפיע על הילד שלי". אבל זוהי שמחה מוקדמת מאוד. בעד ההנהגה הזאת עתידים לשלם כאשר הילד יהיה בן ארבע-עשרה ובן חמש-עשרה ואז יהיה קשה מאד לתקן את המעוות".
אחד הביולוגים הגדולים מצא דבר נפלא. הוא השווה את מצבם של בעלי-חיים שונים ביום הלידה שלהם, לילד ביום הלידה שלו. התברר שהילד, מצד המבנה והתיפקוד שלו, היה צריך עוד שנת-עיבור כדי להגיע למצבם של בעלי-החיים. זאת אומרת שההריון של תשעה חודשים הוא בדיוק החצי ממה שצריך כדי שהתינוק יהיה יצור שלם. כידוע כל בעל-חיים כשהוא נולד, הוא הרבה יותר עצמאי מאשר תינוק אנושי. כשנולד חתול קטן - הוא כבר קופץ. כך גם הסוס, וכל בעלי החיים, ביום לידתם הם כבר פעילים. כשנולד תינוק הוא כמו בול עץ, אינו מסוגל לעשות שום דבר. רק אחרי שנה מגיע התינוק למה שכל בעל-חיים מגיע ביום הלידה. טוען הביולוג שיש כאן כוונה ביצירת אדם. שנת הגידול הראשונה היא החלק השני של ההריון, ותפקידה להיות "רחם סוציאלי", כהגדרתו של הביולוג. הרחם התרחב, העובר כבר נמצא בחיק המשפחה, ב"חלק השני של ההריון" הוא צריך לקשור יחסים עם אבא, עם אמא, עם האחים והאחיות, מפני שזו היא התעודה והתכלית של האדם, לחיות בתוך חברה. לא כמו בעלי החיים לעצמם.
המסקנה העולה מכך היא שהתינוק צריך להמצא בתוך ה"עריסה" של הבית. בלשון אחרת: חום.
פעם גידלו את ילדי הקיבוצים בבתי תינוקות. שם טיפלו בהם. האמהות באו במשך היום, בגיל הצעיר - להניק אותם, ואחר-כך טיפלו בהם, והם ישנו בבית התינוקות. במשך הזמן הקיבוצים שינו את השיטה, וכיום התינוקות נמצאים אצל הוריהם. מדוע בא השינוי? מפני שהם ראו שהתפתחותו של הילד אינה טובה. ילד זקוק לחום של הבית, וחום פירוש אהבה. הרבה אהבה. ילד גדל דווקא מתוך אהבה.
|
|
|
|
|
|