|
|
|
השאלה
|
|
מה מייחד את החינוך התורני?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
קדמונים אמרו כי מחנך מעולה משול לכוס המליאה על כל גדותיה, שכל זמן שממשיכים להריק לתוכה היא שופעת, עד שכל סביבותיה מתברכים ומושפעים ממנה. כך היא גם דמותו של מחנך אידיאלי. הוא עסוק תדיר בהשתלמות עצמית, ומן התכנים החיוביים הרבים שהוא יוצק לתוכו מושפעים המחונכים על ידו.
אמנם אין בינינו אנשים רבים שניתן להצביע עליהם כמושלמים, אולם כאשר החניך רואה לפניו את רבו והנה הוא שואף לשלימות, הרי זה מקרין על החניך אלפי מונים יותר מאשר דברים מלהיבים ככל שיהיו.
סעיף נכבד נוסף במשנת החינוך הוא מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ז', ב'): "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה".
באימרה זו מצוי המפתח לתוכנו של החינוך התורני. אילו היתה מערכת החינוך שלנו מבוססת על הקניית ידע בלבד, מסתבר שלא היה מקום להענקת משקל נכבד כל כך לשימושה של תורה. גם כאשר המדובר בלימוד תיאורטי של רעיונות מוסריים, אין מקום להדגשת "שימוש תלמידי חכמים". אולם החינוך היהודי מבוסס בעיקרו לא על תוספת ידיעות אלא על חינוך מעשי להקניית אורחות חיים, ואלו נלמדים ממעשי המלמד יותר מאשר מפיו ומדבריו.
עיקרון זה מחייב את התלמידים לא להסתפק בשמיעה יבשה של "חומר" נלמד, אלא להתבונן וללמוד את כל מיכלול דרכי והתנהגותו של הרב. כיון שהמדובר בלימוד "תורת חיים" שיש ליישמה בפועל, תקף כאן הכלל "והיו עיניך רואות את מוריך", באשר הראיה מקרוב היא המעמידה את החניך על צדדי היישום המעשי של התורה הנלמדת.
דברי חז"ל המעלים על נס דוקא את "שימושה של תורה, יותר מלימודה" מחייבים במידה לא פחותה גם את המלמדים שישמשו מופת וסמל לתלמידיהם. אם אורח חייו של הרב אינו זהה למה שהוא מלמד, לא זו בלבד שאין לנו ענין ב"חומר" שהוא מלמד, אלא שקלקלתו רבה ביותר.
עינו הבוחנת של התלמיד נשואה להתנהגותם של הוריו ומלמדיו יותר מלהוראותיהם, והוא קולט מיד אם דבריהם אכן מחייבים גם אותם עצמם וגם הם נוהגים לפיהם.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
