|
|
|
השאלה
|
|
כיצד נלמד ילדים שלא לכעוס?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
מלבד הדוגמה האישית הנאותה התלויה בעבודת מידות בלתי פוסקת מצידנו, עלינו לאמת כמה דרכים שיסייעו לילדינו להמנע מהקפדת הלב ולמחוק רושם של כעס. מדובר בסיטואציות רווחות בחיי היום יום: פה עקפו את תורו במכולת, שם ננזף על ידי המורה שלא בצדק, ובמקרה אחר נעקץ על ידי הערה ביקורתית של אורח...
הדרך הראשונה היא ההרגל ללמד זכות:
- כנראה, זה שעקף את תורך מיהר היום במיוחד...
- כנראה, היה למורה יום קשה. לא תמיד קל לו לזהות את האשם האמיתי...
- כנראה שהוא לא התכוון...
לימוד זכות נוטל את העוקץ מההקפדה, ממילא היא בטלה או לכל הפחות נחלשת משמעותית.
הדרך השניה מיועדת למקרים שבהם קשה ללמד זכות, במצבים שבהם העוול בולט וזועק... גם אז אין מקום להקפדה, אלא לתוכחה לפי הדין, המחסלת את הפרשה ואינה מותירה רושם בלב, כפי שאומר הרמב"ם: כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק... אלא מצוה עליו להודיע... למה עשית לי כך וכך?"
צורת התוכחה אינה התרסה חד צדדית, אלא בירור הדברים על ידי תקשורת מילולית.
עוד כלל יש לזכור שהתוכחה וההתפייסות הינן סוף פסוק, ואין להפוך זאת לסיפור בהמשכים שצף ועולה מידי פעם...
הדרך השלישית מתאימה למקרים שבהם נאמרת הערה עוקצנית או שמגיעה סיטואציה מביכה העלולה לגרום להקפדה כתוצאה מאי נעימות. סיסמת הפלאים היא להשתמש במעט בדיחות הדעת. אין הכוונה לליצנות או לעוקצנות נגדית חלילה, אלא לסיום הענין ברוח טובה המהולה בפקחות ובמידות טובות, שאין נוסחה טובה ממנה לביטול הקפדות, במיוחד באותם מקרים שהעסק נראה "תקוע".
אין מקום כלל לכעס בבית היהודי, לא בין בני הזוג, לא בין ההורים לילדיהם. הכעס גורם לאדם להשניא את עצמו על הזולת ואין לאפשר מצב כזה בין כותלי הבית היהודי. בעת הצורך יש מקום ל"כעס הפנים" - להראות ככועס, אך לא לכעוס באמת.
אווירה נינוחה בבית הופכת אותו למקום רגוע ושליו התורם לבריאותם הנפשית של הילדים. אומנם לא קל להתגבר על מידת הכעס, אך למען התוצאה הכול כדאי. ההשקעה בבית משתלמת יותר מכול, שכן ההורים קוצרים את פירותיה והזוכים לרוות נחת יהודית מילדיהם. היש תגמול גדול מזה?
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
