התשובה לשאלה זו מחייבת הקדשת מחשבה והתבוננות בגורמים שהובילו למאורעות של מגילת אסתר.
באותם ימים לא היה אדם כהמן שידע להוציא דיבה ולקטרג. כשהציע המן את תכניתו השטנית לפני אחשוורוש, שידוע היה גם הוא בשנאתו לעם ישראל, לא מיהר אחשוורוש לקבל את תכנית ההשמדה. הוא חשש שמא יהיה סופו כסופם של שונאי ישראל שקדמו לו, שמבוקשם לא עלה בידם וגמולם הושב להם בראשם. אלא שהמן, ברוב תחכום, העזה ומרמה, הסביר שהפעם אין לחשוש מכך.
המן טען: "ישנו עם אחד" (אסתר ג', ח'). חכמינו מסבירים את הכלול בדבריו: העם ישן! נפלה עליו תרדמה רוחנית. קיום המצוות של עם ישראל רדום. בעקבות כך, סבור היה המן שנפתח פתח להתנכל להם. חוסנו של עם ישראל טמון בשמירה קפדנית על קשריו עם הבורא, באמצעות קיום התורה ומצוותיה. מאחר שקשר זה נראה היה רופף, כמעט שניתנה רשות למשחית לפגוע בהם.
המן לא שיקר כשחשף עובדה מבישה זו, אולם הוא טעה בהערכתה. אמנם היה קיים רפיון רוחני באותו דור, אולם תרדמתו של העם לא היתה קיימת, אלא על פני השטח. בעומקם של הדברים היתה התמונה שונה לחלוטין.
אמנם היו מצבים כאובים שבהם נראה היה שתרדמה נפלה על האומה, ואף ניכרו בה סימני התרשלות בקיום המצוות, אולם היתה זו תופעה חיצונית בלבד. הלב היהודי נותר תמיד ער. בסתר הלב קשור היהודי לאלוקיו ללא יכולת להפרד ממנו. בסופו של דבר, קשר פנימי זה גובר ומשפיע גם על הפעולות החיצוניות.
המן התייחס אך ורק לרובד העליון הנראה לעיניים, אולם הפנימיות, הנסתרת מעין רואים, היא שהכריעה.
לכן, אם אנו חפצים להבין היטב את פשר ההתרחשות שקדמה לנס פורים, עלינו לרכז את מבטינו, לא למחשבות שברובד העליון, אלא להעמיק חקר לרבדים הפנימיים יותר. שם, בעומק לבם של ישראל, מצוי הקשר הנצחי והאמיתי בינם לבין אביהם שבשמים. עניין זה מסומל היטב דווקא ב"עד דלא ידע", במה שמעבר לדעה החיצונית. דווקא במצב של "עד דלא ידע", ליבם של ישראל מופיע במלוא יפעתו, כשהוא ער ודרוך לקראת הבורא ומצוותיו, ומכאן נבעה ההצלה.
כל המאורעות המתוארים במגילה התרחשו באופן של "ונהפוך הוא". מהפך קיצוני זה העמיק את הכרת האמונה בעם ישראל ונסך בעם את תחושת הביטחון.
אם בסיכומו של דבר נהפך להם חודש זה מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, הבינו הכול שלא יד בשר ודם היא שהפעילה את המאורעות, אלא "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו". ועל כן: "נגילה ונשמחה בו".
התברר, שכל פרט שהיה עלול להיות לרעתם של ישראל, הפך להיות לטובתם. כך אירע עם העץ שהכין המן בעבור מרדכי, שלבסוף שימש לתלייתו של המן. כך קרה גם לעצה להרוג את ושתי, שמלכתחילה היה נראה שהיא הביאה לגדולתו של המן, אך בסופו של דבר, היא שסובבה את מפלתו.
זה לא מכבר הסתובב מרדכי בלבוש שק, מעונה, בוכה וזועק. זה לא מכבר, לא נתן אוכל לפיו "שלושת ימים, לילה ויום", בזעקתו אל הקב"ה. כל בית ישראל הנמצאים במאה עשרים ושבע מדינותיו של אחשורוש, נתונים היו בידיו של המן, להשמיד, להרוג ולאבד, חלילה.
כל ישראל עומדים משתאים מול המהפך, כאשר מול עיניהם יוצא גדול הדור, מנהיגם הגדול, בלבוש מלכות. הלא למראה עיניים זה ייחלנו כל כך. הלא כל תפילותינו ותקוותינו מיושמות!
בכל שנה ושנה, בפורים, כאשר אנו מגיעים לאותו מצב של חוסר אבחנה, אנו מגיעים גם לנימים הנסתרים שבלב, לאותו רובד שבו שוכנות תמיד אהבת ה' ונאמנות לדרכו. ואמנם, בפורים שבכל שנה ושנה, ניכרים עובדי ה' האמיתיים, אלו שמסתירים את מעשיהם הטובים במשך השנה, ובפורים הם מופיעים במלוא יפעתם. הביטוי "נכנס יין – יצא סוד", מתאים הוא מאד לפורים, שבו מתגלים מעמקי הלב האמיתיים של עבדי ה'.
|
הרשם עכשיו!
