עם ישראל נמצא בגלות, גלות נוחה יחסית. היה זה כשישים שנה לאחר מאורעות החורבן ומרחץ הדמים שערך נבוכדנצר מלך בבל בארץ הקודש. נבוכדנצר השליט שלטון טרור ואימה. כל ימיו לא נראתה בת צחוק על פני הבריות.
לאחר מכן, בבל נפלה וקם שלטון החסד של פרס. כורש, מלך פרס הרשה לשוב ולבנות את בית המקדש, אלא שהבנייה הוקפאה עקב הלשנות והתנכלויות מצד השומרונים.
המצב הבסיסי, מצב של גלות, נותר בעינו. המלך אחשורוש, שמלך לאחר כורש, היה דיקטטור חסר מעצורים. בהתקף זעם ציוה להרוג את אשתו. בקור רוח הורה להשמיד את כל היהודים, וברגע של מצב רוח מתחלף, הורה לתלות את המן, שהיה המשנה למלך.
שליט יחיד זה חוגג שלוש שנים לעלותו על כס המלוכה, ומזמין את כל תושבי שושן להשתתף במסיבה. נתאר לעצמנו מה היתה תגובתו, לו סקטור שלם, עם ישראל כולו, היה עומד מנגד ואינו חוגג עימו! אינו שמח בשמחתו!
הצרה החלה מסעודת המשתה של אחשוורוש, אליה הלכו היהודים בניגוד להוראתו המפורשת של מרדכי, שאין ללכת לסעודה זו. מרדכי הזהיר והתריע, אבל היהודים לא שמעו לו.
הם ראו בהשתמטות מהמשתה, התגרות מיותרת במלך, במיוחד כאשר הוא מפגין בפומבי את רצונו בהשתתפותם, ודואג להם לאוכל כשר, כדי שיוכלו ליטול חלק במשתה. ומה היתה התוצאה? בעיני בשר נראה היה, שכל אזהרותיו של מרדכי, היו חסרות בסיס. הנה חולפות להן תשע שנים מאז אותו משתה, וחיי היהודים תחת מלכות אחשוורוש ממשיכים להתנהל על מי מנוחות. מפה לאוזן עוברת השמועה, כי המלכה החדשה המחליפה את ושתי שהוצאה להורג, היא מזרע היהודים, והתחושה של היהודים היא - "אחות לנו בבית המלך".
למעשה, לא הכל התנהל במשתה על מי מנוחות. בעת המשתה ציווה אחשורוש להוציא את כלי בית המקדש ולהשקות בהם את המסובים. הוברר שכוונתו בעריכת המשתה היתה להכריז ששוב אין תקוה לקיומו של עם ישראל ולגאולתו!
שנים חולפות עד לעלייתו המטאורית של המן בן המדתא, לכהן כשר בכיר במלכות אחשוורוש. הוא מוציא הוראה שיש להשתחוות לו, כל אימת שעוברים לידו. גם זו לא הוראה קשה מדי, הרי אפשר להמנע מלעבור לידו, אבל נודע שמרדכי המסתובב בחצר המלוכה, מתגרה במכוון בהמן, ומשתדל להיפגש עמו, כדי להפגין קבל עם ועולם, כיצד הוא מפר במצח נחושה את הוראתו.
ואמנם, לא חולף זמן רב, והיהודים מגלים שהתגרותו המיותרת של מרדכי בהמן, גוררת אחריה את ההוראה המלכותית. לכל נתיניו של המלך בכל מדינות מלכותו ניתנת כמעט שנה כדי להתכונן לקראת ההוצאה להורג של כל יהודי הממלכה, תוך יום אחד. גזירה אכזרית, קשה ונוראה, וכל זאת בשל התגרות מיותרת בשר העמלקי הבכיר, האיש מספר שניים בחצר המלוכה.
כאש בשדה קוצים, מתפרסם בקרב היהודים האסון הקרב. ומה היתה צריכה להיות התגובה הספונטאנית? בדורנו מן הסתם היו משגרים משלחות של רבנים נכבדים אל ביתו של מרדכי, לבקש ממנו להתנצל בפני המן, ובמקביל היו שולחים משלחת נכבדה לחצר המלוכה, להסביר כי מדובר במעשה של אדם חסר אחריות, ואין כל צידוק להורות על השמדת אומה שלימה, בשל מעשהו של היחיד.
כיצד מגיב מרדכי על הגזירה האיומה? הוא מכנס את מנהיגי היהודים ומודיע להם כי עליהם לשוב בתשובה שלימה, על כך שלפני תשע שנים הם השתתפו בסעודה שערך אחשוורוש בשושן. רק אם יחזרו בתשובה אמיתית, עם צום, בכי ומספד, יש סיכוי שהקב"ה יעביר את רוע הגזירה. לכאורה, מדהים לחשוב שהאיש שראו בו את הגורם באופן ישיר לגזירה, לא רק שאינו מתחרט על מעשיו, אלא מאשים את הציבור כאחראי לה.
אך למרות הכל, היהודים כאיש אחד, מקבלים את דעתו של מרדכי, המכריז על שלושה ימי צום ותפילה, כדי להעביר את רוע הגזירה.
החטא הכבד של אי השמיעה להוראתו לפני תשע שנים, מתוקן בציות מוחלט להוראתו הנוכחית.
מסקנת הדברים היא שכאשר נגזרת גזירה על העם היהודי, אין לחפש את שורשיה במעשים ארציים, גם כאשר לגזירה יש 'מהלך טבעי'. תמיד – ממש תמיד – שורשיה נמצאים במקורות עליונים. אמנם, צריך לפעול במישור הארצי. גם מרדכי שיגר את אסתר אל אחשוורוש כדי להעביר את רוע הגזירה – אבל אם לא ייעשה 'טיפול שורש' בסיבות הרוחניות שבעטין נגזרה הגזירה, לא תועיל כל עשייה. התפילה והתשובה, אינן 'תוספת' לעשייה, אלא הן הן העשייה עצמה.
|
הרשם עכשיו!
