|
|
|
השאלה
|
|
מתי אישרו את בניית בית המקדש השני?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
במשתה הגדול שערך לעמו, ציווה להביא את כלי המקדש ולהראותם לעיני כל. הוא גם לבש ברוב חוצפתו את בגדי הכהן הגדול. האם הוא ראה את אשר אירע לבלשאצר שהתפאר בכלים אלו, וסופו היה כתוב על הקיר. מדוע לא התיירא אחשוורוש ולא חשש לכסאו?
מסתבר, שלא קל היה לחשב את חשבון שבעים השנים שחזה ירמיהו: "כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם... להשיב אתכם אל המקום הזה" (ירמיה כ"ט, י'). נבוכדנצר עלה לשלטון בשנת 443 לפני הספירה, ובשנה השלישית למלכותו, 440 לפנה"ס, כבש את ירושלים, הגלה את מלכה והעמיד מלך אחר תחתיו. בשנת 422 לפנה"ס (3338 לבריאת העולם) החריב את בית המקדש והגלה את העם לבבל. מהו, אפוא, אותו תאריך שפתח את שנות הגלות?
אחשוורוש האשים את בלשאצר בטעות. בביטחונו הרב צירף שנים אחדות לחשבון, והיה משוכנע שחישוביו נכונים. הוא המתין עד שחלפה השנה שנקב בה כשנת הגאולה ליהודים, וכשראה שדבר לא אירע, החליט שפג תוקפה של נבואת ירמיהו. לכן הרשה לעצמו להתענג על כלי המקדש ועל בגדי הכהונה מתוך שכרון חושים מתרברב: לעולם לא תשוב עוד יהודה לארצה.
אך גם בלשאצר וגם אחשוורוש לא ידעו עד כמה הם טעו טעות מרה. לאחר שבעים שנה מאז עלה נבוכדנצאר על כסאו, בשנת 373 לפנה"ס, נפלה מלכות בבל לפני דרייווש המדי וכורש הפרסי. כשחלפו שבעים שנה מאז כבש נבוכדנצאר את ירושלים, בשנת 370 לפנה"ס, הכריז כורש את הכרזתו שהתירה ליהודים לשוב לארצם ולבנות את בית המקדש. ואילו כעבור שבעים שנה מזמן החורבן - זמן ניכר לאחר מלכות אחשוורוש - בשנת 352 לפנה"ס, אישר דרייווש השני את המשך הבנייה.
הצעתו של המן לפני המלך אחשוורוש, לאחר עלותו לגדולה, היתה קוסמת ביותר: אם רק יסכים הלה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא ישקול על ידיו סכום עתק של 10,000 כיכר כסף. סכום אגדי זה עלה למניין מחצית השקל שהיתה נאספת מכל היהודים לצורך קניית קרבנות הציבור בבית המקדש היה קיים. המן שאף לבטל את קיומו של בית המקדש, ולהקדיש את הכסף למען כיליונו של העם, המקדש את הכסף לצורך עבודת הקודש.
גם אחשוורוש רמז רמז לכך שעניינו של הבית חתום בעיניו. כשהושיט את שרביט הזהב לאסתר וקיבל אותה בחיבה, חיבה שהיתה אות לחיים, גם אז היתה נדיבותו מסוייגת: "עד חצי המלכות ותעש!" גם לטוב הלב הפזרני, הבוטח והגאה, היה גבול ברור: "עד חצי המלכות", אם תבקש אסתר את בניין בית המקדש - לא תיענה. בית המקדש הריהו מעבר ל"חצי המלכות"!
בקשתה של אסתר היתה צנועה: היא ביקשה את השתתפותו של המלך במשתה שייערך בארמונה, וביקשה לצרף גם את המן. קשה לתאר את תחושת הגדלות שהתרוננה בליבו של המן, בשומעו שרק הוא מוזמן לאותו משתה. אבל גם אז, ממרומי מעמדו הנישא, לא יכול היה לסלוח למרדכי. הוא החל לתכנן כיצד להיפטר ממרדכי. תכניותיו הצעידו אותו אל בית המלך באשמורת הבוקר. דווקא באותה שעה הוא נקלע לסיטואציה מביכה: סילוקו הסופי של מרדכי היה נראה בהישג יד, במקומו נחתה על המן חרפת עולם - הוא נקרא להוביל את מרדכי על הסוס בחוצות העיר, ולקרוא לפניו קריאות הלל. וכך נפל המן עד שנתלה על העץ.
גם בעת התשועה הגדולה לא שכחו מרדכי ואסתר את ירושלים, ודאגו לכבודה של ארץ ישראל החרבה. הם רצו לכבד את ערי ישראל ותיקנו שכל עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון תחוג את הפורים ביום ט"ו לחודש. בכך העלו את ירושלים על ראש שמחתם.
הם זכרו את ירושלים, אך אחשוורוש נשאר בעיקשותו. בכל ארבע עשרה שנות מלכותו לא התיר לחדש את הבנייה בעיר הקודש. אבל מלכותו לא ארכה. כשמת, ודרייווש (השני) עלה על כסאו, העזו הגולים להמשיך את הבנייה גם ללא רשות מפורשת. כשכמעט עמד הבית על תילו, הסכים עמם גם דרייווש.
הסכמה זו ניתנה למורת רוחם של יועציו. וכך היה הדבר: דרייווש ביקש לבדוק בארכיון המלוכה את הפקודות שניתנו בנוגע לבניית בית המקדש. החיפושים שנערכו בבבל ובמדי העלו רק מגילה אחת שבה היה כתוב, כפי דברי היהודים, שכורש התיר את הבנייה. מייד הצהיר דרייווש שאף הוא מצטרף להסכמה זו. יועציו, שלא אהבו את היהודים, הפנו את תשומת ליבו להחלטות מאוחרות של בית המלוכה: לנסיגתו של כורש מהצהרתו הנדיבה ולאיסור שהוטל על הבנייה בימיו של אחשוורוש. אולם דרייווש ביקש לראות את הפקודה במו עיניו. הוא שאל: "האם כתוב בפקודה שאין לחדש את הבנייה לעולם"? כשענו לו שהפקודה מגבילה את זמנה "עד שאתן רשות", מיד נתן את רשותו.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
